אנחנו עדיין מדלגים בעדינות מעל מקום המרבץ הקבוע, ליד הספה. הפח מושאר במקום שהיא לא מגיעה אליו, ליתר ביטחון. אפילו את הכלי של המים לקח מספר ימים להזיז, והעובדה ששביט שם בתוך המים את הסנדלים של אלה.
בית בלי כלב זה לא בית!
אין שום דבר שקופץ בעת סגירת הריקליינר. הרגלים שלי נשארות יבשות לאחר חליצת הנעליים. אפילו העובדה שלא חטפתי אף מכה כתוצאה מהתנגשויות בגוש פרוותי שטרח לקום אל תוך רגלי, לא מצליחה לשפר את ההרגשה.
גוש הפרווה, נכון לכרגע, בבדיקות. מחפשים מה יש לכלבלב שלנו. כל הסימנים מצביעים על בעייה רצינית, עד כדי כך רצינית שכנראה לא נוכל להחזיק אותה בבית הנוכחי, בגלל המדרגות. זה קשה לילדים, הם התרגלו לגוש פרווה זמין. שביט הגדיל לעשות ונעמד בעזרתה, עד לשלב שבו הוא הצליח לעשות זאת לבד. אלה רק החליטה שהיא מוציאה אותה.
יש שני זמנים ביום שהם רומי ממש חסרה.
הראשון הוא שלב חליצת הנעליים. לכלבים יש נטייה לא ברורה ללכת אל הסירחון. כמה שיהיה יותר מסריח, ככה יותר נחמד. לצערה של רומי, אני מחליף גרביים כל יום, לא כל שבוע.
אחרי מספר ימים ללא רומי התגלו דברים חדשים. זה מתחיל במבול השאלות שאלה מוציאה לגבי איפה רומי ולמה. זה ממשיך בבקשה היומית להוציא את רומי, רק ההסבר שאם היא לא נמצאת אז לא ניתן להוציא אותה, הוריד את הבקשה. אבל את הבעיה הרצינית מציב שביט. הבחור לא מדבר, הוא כן אומר מילים. שירלי ראתה אותו לוקח שרשרת חרוזים כאילו שזו רצועה ומסתובב בבית תוך אמירת ״האו-האו בואי״.
משפט אחד לסיום:
רומי, אנחנו מתגעגעים אלייך, למרות שכנראה לא תוכלי לחזור אלינו;(
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה