החיים המשעממים

כאילו שהיה חסר לנו עניין בחיים, נחתו עוד מספר דברים. כמות הדברים שמסתובבים באויר מספיק גדולה בשביל לגרום לי לכאב ראש. אם כי אני לא בטוח האם כמות הדברים שבאויר הם הסיבה, או שהעובדה שאני נשוי היא הסיבה. איך שלא מסתכלים על המצב, לשירלי יש דיאלוגים ארוכים, התפקיד שלי בדיאלוג לא ברור, הרי מה שאני אומר כבר הוכתב מראש ללא קשר למילים שיוצאות מפי.

בראש הבלגן עומד לו הבית. המעבר תפס מעמד איתן, כל האחרים מפנים לו מקום, בעיקר כי כל דבר שקשור לנייר מתגלגל לחוסר בארונות אחסון. כל דבר שקשור לחפצים קשור לחוסר המדפים במחסן.

אמנם רוב הארגזים פונו, ואפילו יש מקום למסלול מרוץ בימבות (אני לא חשבתי שזה יקרה) בתוך הבית, עדיין יש את אנדרטת הארגזים. השם הרשמי של האנדרטה הוא שולחן אוכל. את ארוחות הערב אנו ממילא אוכלים על האי במטבח. כוננית ספרים אחת הפכה למחסן טכני של הבית, כבלים, מתאמים וכדור מפונצ׳ר מעטרים אותה. כאמור, חסר ארון לאחסן דברים. חדר המשחקים הוא צרה כשלעצמה. תרבות השפע דאגה לכך שיש בחדר יותר משחקים ממה שנחוץ לגן שלם, זה טוב ויפה, אבל יש לנו רק 2 דרדקים.

בסיכום היומי - יש לי עוד הרבה זבל לזרוק מהבית.

מייד אחרי הבית מתמקם הכלבלב החדש. שירלי הולכת לקורס ביום ראשון, עד לאותו יום היא עושה לנו בית ספר ברדיו. הסברים על ההבדל בין כלב, שמות לכלב, צעצועים לכלב וסתם כלב. בקיצור ווף.

למטרות הקורס צריך לארוז מספר דברים. אבל לא הבנתי איזה, מכל שידורי הרדיו יצאתי מבולבל למדי. מה שבטוח, בערבו של יום ראשון יהיה טלפון עם רשימת ״קניות״ להבאה מהבית. לפחות הפעם יש אשם בבלגן, הוא יופיע בהמשך.

הפצצה הבאה היא חיפוש העבודה שלי. בצורה סימבולית למדי קיבלתי את המכתב הרשמי ביום שבו אריק איינשטיין מת. להבדיל ממותו של אריק, המכתב היה צפוי, זה היה רק שאלה של מי יחליט ראשון על הפרידה ולדאוג שזה יהיה יפה ומסודר.

לסיום, הדבר החשוב ביותר. יום שישי, חג חנוכה, הבטן עדיין מתלוננת על סופגנייה לא טרייה, אנחנו בדרך להצגה לילדים. פתאום, טלפון. כמו תמיד, רצף קללות מוכוונות סטיב ג׳ובס (אם המכשיר לא קורא מחשבות אז הוא לא מספיק טוב) עד לשלב שעונים לטלפון. שיחה קצרה ובהולה - תגיעי לרופא!

ביצענו את הסידורים הרלוונטיים ולמרפאה. במרפאה נתנו לנו את הזמן להתייבש. כשסופסוף נכנסנו, שירלי הייתה מוכנה כבר להכל. רק לא להודעה שיש לה גידול שהוא כנראה סרטני ובטוח יוצא החוצה תוך פחות משבוע. התור נקבע ליום חמישי בבוקר, בשעה מספיק נוחה שהמרדים יוכל לשיר לה שיר ערש במקום חומר הרדמה. הסיבה היא הכלבלב החדש, מתברר שמיד אחרי השליפה אפשר לחזור לתפקוד, כל זמן שלא צריך להרים ילדים, או לנשום, זה די שקול כשיש ילדים קטנים.

בינתיים ההרגשה היא של להטוטן שמחזיק כמות של מוטות בוערים באוויר - נשימה לא נכונה והכל עולה בלהבות.

תוספת מאוחרת:

הניתוח עבר בשלום, למעט פשלה אחת קטנה.

שכחו את הלשון של שירלי חופשיה לגמרי, לא מצאו דבק או שאולי נגמרו התפרים, גלצ ראו הוזהרתם.