פסח - חג עם אצות

פסח מתקרב בצעדי ענק. את הילדים מכינים לשירת ״מ(ה נ)שתנה״ ובמקביל מכינים פקקי אוזניים, כדי להיות בטוחים.
בתוך יצירת הבלגן העילאית, שנקרא ״סדר פסח״, חבויה היסטוריה. רק שההיסטוריה אינה חשובה, בישראל אף-אחד לא טורח ללמוד היסטוריה. כאן חשוב רק העכשיו אולי גם טיפה מהאתמול. רץ אחד מת במרתון תל-אביב, דמו ישמש כחרב בחירות. אותם אלו שקוראים לחולדאי להתפטר בגלל המוות, היו קוראים לחולדאי להתפטר ״בגלל דחיית המרתון״. היושר שלהם אינו מוטל בספק, הוא פשוט לא קיים. חשוב לציין, לא הצבעתי לחולדאי ואני גם לא מתכוון להצביע עבורו.
חזרה להיסטוריה, אחרי ההסחפות מההווה. יציאת מצריים היא הנקודה ההיסטורית החשובה ביותר לבני-ישראל, מנקודה זו יש ״עם ישראל״. נעזוב לרגע את השם הנוראי ״ישראל״ (מי שלא מבין - שיברר את מקור השם) ונסתכל על בית-יעקב.
במשך ערב שלם אנחנו עסוקים בנסיון להסביר לילדים מה זו ״עבדות״ ומה זו ״חירות״. הנסיון הזה נועד לכישלון קולוסלי, קשה להסביר לילד מונח אחד מתוך השניים. הסברת שניהם ביחד בסוף מסתכמת ב״הם הפכים״, רק שלהשקיע 4 שעות בהסבר הזה נשמע מוגזם. מנגד עומדת תמיד הבעיה הפולנית ״מה יגידו השכנים״. לפעמים נדמה לי שאני צריך לחנך את הילדים לא שיהיו בני-אדם, אלה שיראו טוב לשכן, אפילו שאני לא יודע מה שמו. זה לא משנה האם הילדים בריאים, זה משנה שהם יהיו פחות חולים מהילדים של השכן. במקרים בהם זה לא מתאפשר, צריך למצוא ״כח עליון״ שאחראי לכך. אותו ״כח עליון״ חייב להיות גדול מה״כח עליון״ של השכן, מאותן סיבות.
עוד בנוגע לחג החירות. יש ממשלה חדשה בישראל. הממשלה הזו נראית כמו חלום רטוב של רבים מאזרחי ישראל. ראש-ממשלה חסר עמוד שדרה, שאת ביציו חילקו ביניהם שותפיו. נפתלי סנט, מחזיק בביצה הימנית. כל נשימה לא במקום תהווה עילה לספק לחיצה ספק מעיכה. על הביצה השמאלית, השתלט יאיר לפיד, ליהוג מיותר מבית היוצר של ביבי יגרור דריכה. על הנקניק שבאמצע שולטת שרה, ליתר ביטחון היא משחיזה סכינים.
כך, לתוך חג החירות נשפכת השאיפה הכלל ישראלית לחירות כלכלית. אם לא חירות, לפחות ניתן יהיה להתחיל בקציר העומר או הביבי.
לסיום נושא החירות. דוגמה לחירות המחשבה מבית היוצר של אלה.
בעת הכנת השפק, בשלב בו הוא חולק לצלחות המונחות על השיש לפני ההבאה לשולחן, אלה עומדת על השרפרף ומסתכלת. הריח מדגדג את אפה וידה נשלחת לצלחת. מיד אני אומר לה שאסור לשלוח ידיים. היא הבינה, יותר מדי טוב. מתברר שניתן לשלוח לשון ואת שאר הפה לצלחת, ולא להשתמש בידיים. חירות המחשבה נוצלה עד תום. את ההוראה הבאה כבר לא ניתן היה לעקוף - תודות לאסימוב והרובוטים שלו.