שלום כסא

אין דבר יותר כיפי מלקחת כסא אוכל של תינוק למחסן. הכיף הוא לא בגלל הכושר, זה בגלל המשמעות. זוהי הצהרה: הילד גדול.
להבדיל מאלה, שביט לא נותן התראות. הוא לא ניסה לעלות על הכסא במשך שבוע. הוא לא ניסה לעלות על הכסא בכלל. הוא פשוט הצליח במכה הראשונה.
כך, מעט לפני ארוחת הערב, שביט היה על הכסא. אלה רצה כרוח סערה, מדברת את עצמה לאבדן הנשימה, האדון יושב. שביט, בלי רעש, בלי השאגות המוכרות, פשוט עלה על הכסא - והיה שם.
המיקום החדש לא ריגש אותו, גם לא את אחותו. ברגע בו סובבתי את הגב, שניהם התחילו לכרסם מלפפון חמוץ מהקופסה הפתוחה. אלה מוציאה, מעבירה לשביט, אם אין צעקות, אז היא לוקחת גם בעצמה. אין כמו ילד קטן ע״מ לתסכל הורים. עליו אי-אפשר לצעוק ועליה לא ברור על מה צריך. עצם הנתינה - רצוי, רק שלא במטרה להתחמק מעשיית שטות. ההסבר שעכשיו לא הזמן, נתקל בבעיה הרצינית של ״מתי זה הזמן״, למרות כל הנסיונות.
המיקום החדש של הכסא מציב בפנינו מספר אתגרים. ראשית, אלה לא אהבה את משחק הכסאות שבוצע. שנית, שביט, למרות שהוא שולט ברזי משחק הטיפוס, לא יודע לרדת למטה. כמובן שאתגרים מסוג סדר וניקיון אינם מוזכרים בצורה מפורשת.

כך יצא שכעבור מספר ימים, ערב פיצה תקני, שביט כבר בכסאו החדש. אלה, אחרי מספר שכנועים, בכסא חלופי לידי. תוך כדי טריפת פיצה אלה קולטת ששביט לא בולס. שביט לרוב אוכל לאט, זה נותן לו אפשרות לאכול הרבה יותר. אלה לא הייתה מוכנה לקבל איטיות זו ללא תגובה. חיש מהר היא קפצה לעזרה, הכפית בידה. לצערי, לא הספקתי לצלם. התיאור יספק:
חזיר מאכיל חזיר (לא בחזיר, הפיצה הייתה כשרה) על רקע צעקות ה״חזיר״ של אבא.