התובנות שלי:
1. לא יעזור כלום, העולם לא ייחרב מהגעה מאוחרת. למען האמת, אפילו לא רהיט אחד.
2. העולם לא ייחרב לא אומר שום דבר לגבי מידת הסדר שתישאר בו.
3. שני ילדים יכולים לדאוג לך לשעה עבודת בילוש. הם החביאו את המטאטא בבית, לא ניתן להשיג אותם בטלפון כשהם בגן.
4. זה לא משנה כמה מתאמצים, תמיד יהיו באמצע הסלון זוג נעליים (או סנדלים) בתור פסל סביבתי.
5. מקור הפסל הסביבתי יישן מצויין בשעה שקיומו יתגלה.
6. גם אם ארוחת הערב שלך תהיה ירוקה-זרחנית, רדיו-אקטיבית ומגודרת בתיל חשמלי, כשתגיע הביתה תמצא בה ביס של ענק בינוני.
7. גם אם יהיה חומר שגורם לכאבי בטן אדירים באותה ארוחת ערב, הנוגס לא ימצא.
8. הילדים לא זקוקים לנו. לפחות לא במובן שאנחנו היינו רוצים.
9. הם כן זקוקים לנו דווקא לדברים הפחות נחמדים.
חוץ מהתובנות, גם גיליתי מספר פרטים מדהימים. למשל את זה שניתן לדבר ולישון באותו זמן, רק חבל שאני הייתי בצד ששומע (ולא מבין) במקום בצד שישן. אפילו העובדה שה״פח״ נעלם לא הפריעה לי.
ההיעלמות הלא מסתורית של הפח גרמה לזבל להצטבר בכל הבית, להבדיל מבתוך אותה חתיכת קרטון שהוגדרה כ״פח״. אפילו הילדים הבינו שזה פח, וניסו לקפוץ פנימה. ריח הזבל, ניחוח חציר וחלקלקות האצות מהביוב. חגיגה לכל ילד, אסון לכל הורה.
לסיום, אנקדוטה קטנה. בדרך חזרה הביתה קיבלתי את השיר הנכון ביותר ברדיו. רמי קליינשטיין שר
״שבתי
רק על זה חשבתי
רק על זוג ידייך המלטפות אותי״
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה