הנסיונות לשכנע אותה לא לדחוף את שביט עולים בתוהו. האמת, בקרוב זה יהיה בכיוון ההפוך. שביט יותר חזק ממנה. שביט גם פחות מבין מה אומרים לו ומדבר ללא הרף, רק שאף-אחד לא פענח מה לעזאזל הוא אומר.
זה לא מונע מאלה לנסות ללמד אותו לשיר. הנסיון הזה הוביל לכך שפתאום, בשעות הלפנות בוקר של יום חול עת הסעתי אותם לגן, שמעתי מאחור:
אלה :״שלום לכם ילדים וילדות אני יובל המבול...״
ושביט באיחור אופנתי צועק: ״בל״
ההמשך היה יותר פשוט, שיר חדש תוצרת אלה.
״יונתן הקטן רץ בבוקר אל הגן.
הצטנן המסכן וקיבל נזלת״
בשלב הזה שביט עושה ״אפצ׳ים״ ואלה מנסה לשיר.
למזלי הגן נמצא קרוב. אחרי פיזור הילדים, לקחתי מספר דקות להפטר מהתקפת הצחקוקים שלי ולהמשיך בשגרת היום.
נכון שזה לא ג׳ימי אוחנה, אבל זה התחלה טובה.
בזמן אחר, כרגיל בלי התרעה מוקדמת, אלה מגיעה עם שאלה: ״אבא אתה אוהב אותי?״
הייתי קצת מופתע, אבל עניתי ״כן״, ציפיתי לאיזה משהו כמו ״גם אני״ או לשאלה ״וגם אמא?״ אבל לא כך עובדת אלה. היא ענתה לי חזרה ״מצויין!״
גם שביט לא טומן ידו בצלחת. אמנם הוא עדיין מאוד לא ברור, אבל גם לו יש המצאות. הראשונה היא ״האו האו״, חשוב בשביל רומי, לא כלכך עבור השחרורים שמקפצים בחדווה על המדרכה בבוקר. מתברר שעבורו כולם זה ״האו האו״ ולא משנה האם זה כלב, חתול או סתם ג׳וקים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה