ראשית צריך לציין את יום הזיכרון. בן-גוריון רצה את הסמיכות הזו בשביל שנזכור את הנופלים. המציאות אומרת שבן-גוריון טעה!
הסמיכות גורמת לכך שבישראל כולם אוהבים גיבורים, אבל רק כשהם מתים. דוגמאות לכך הם אהוד ברק - גיבור ישראל, חייל מעוטר ומוערך שעד היום הקיר שלו בפייסבוק מסריח ממה שאנשים כתבו. יצחק רבין, חייל נוסף שהועטר וקיבל כבוד רק לאחר מותו. אפילו יוני נתניהו, האח של ביבי, מוערץ בזכות מותו, כי האח החי שלו ממש לא.
בגלל הנסיון (הכושל לטעמי) של הצמדה מלאכותית, נוצר מצב הזוי בו ביום אבל יש דהרת קניות כאילו אין מחר. יותר מדוייק כאילו אנו אמורים למות מאכילת יתר מחר.
יום הזיכרון מתחיל בצפירה של שמונה בערב. אלה הבינה שצריך לעמוד ולשתוק, לכן היא הסבירה זאת באריכות, שביט לא הבין מה המטרה וניסה להבין לא הטלוויזיה לא תקינה. אוכל מהיר והם היו במיטות, שינה ארוכה לפני בלגן גדול.
בצהרי יום הזיכרון אין שום סימן לאבל, שטף הילדים שיוצאים לחופשת יום העצבנות לא מתעניין בחיילים שמתו. הילדים עסוקים רק בתכנון העכשיו עד המחר. בפועל דאגנו לעייפם טיפה, שישנו קצת. בערב הגענו לקיבוץ.
בצורה מפתיעה הם שרדו מסיבת שירים וריקודים של שעה. אני עדיין לא מבין מי החליט שהמתקנים לילדים יפתחו ב-22:00 בלילה, אבל אני אשמח לדעת מה הוא לקח לפני ההחלטה הזו. אני אעזוב את הכימיה שלוקחים מקבלי החלטות.
לילדים לא הייתה טיפה בעייה, הם השתוללו. ההצהרה של סבא לגבי העייפות שלהם הייתה משולה למשאלה. היא עדיין בתחרות צמודה עם הרעיון שאלה תשאר עם הסנדלים עליה במגרש המשחקים.
לסיכום היום הסענו שני גושים שמחים ונוחרים למיטות.
יום העצמאות נפתח באכילת בורקס עצמאות - עשינו אותו בעצמנו. לאחריו נסיעה לבית הלוחם והגעה בדיוק בזמן למיקי. רק בסיום ההופעה התברר לי שאלה מכירה אותה טוב. כוכב ילדים בלי יוטיוב הוא לא קיים עבורי. משם המשכנו לפינת הליטוף, ארנבות, אפרוחים, טלאים וכו׳ נשמעים הגיוני לליטוף. ברווז בוגר ותרנגולת מעט פחות, אבל ילדים. מה שהפליא אותי הוא תולעי המשי, מה לעזאזל הן עשו שם? שביט, אם כל זה שהוא היה עדין והרגיע את החיות, לא היה יכול לגעת בתולעת בלי להפוך אותה לרסק. אלה, בזכות סבה, נסתה להרים ארנב מהאזניים וללטף דווקא את הברווז הגדול שמגן על האפרוחים. אם היא הייתה מגיעה לתולעים, היה לנו מרק יפה של תולעים ועלי תות, סיכוי של 50 אחוז לטעימה.
להופעה של (מפ)גרי-המבורגרי הגענו והלכנו באמצע, לא מתאים לילדים, ולא מספיק מצחיק למבוגרים. כמובן, אלה הייתה חייבת לנופף לו לשלום לפני שהלכנו לאוכל, ועד לרגע שהוא נופף חזרה היא לא עזבה את הבמה.
לסיכום היום, בעודנו תוהים מה בדיוק אנחנו מעכלים, היה קרקס רוסי. אקרובטיקה מהסוג שאלה הולכת לנסות ללמד את שביט, בתקווה עם מעט פציעות, שטויות עם הקהל ולסיום - נחש. סבא כמובן דאג לליטוף הגון של השריר הארוך הזה שהיה שבע לפי הבליטה המעניינת במרכזו.
בסיום היום, עת הגענו לביתינו הקט, שביט כבר דאג ללכת לישון אפילו בלי שמיכה. אם אתם לא מסוגלים לכסות עכשיו - אין פיהוק לילה טוב!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה