יום כיפור בפתח והשנה יש שינוי, אנחנו בורחים מהבית. זה לא שלא טוב לנו בבית, זה רק הפחד מחוסר הוודאות.
יום כיפור, היום בו מבקשים סליחה מאלוהים, הפך גם ליום הכי חוליגני. כל "מיני-דתי" שאפילו לא יודע את כל תרי"ג המצוות, הופך במהלך ארוחה אחת לרב הראשי. בסוף אותה ארוחה, בכדי להוריד את הכובד, הוא יוצא החוצה להשלכת אבנים על כל מי שלא עושה כמוהו.
בהתחשב בעובדה שיש לנו 2 קטנטנים, ברור שאנחנו נבשל בצום-כיפור. אפילו החרדונים יודעים שלפני גיל 12/13 לא צריכים לקיים את מצוות הצום. רק שלא בחרדונים עסקינן, אלא ב"פרשננו לענייני דת". מי שמגדף ומנבל את פיו עד לתחילת הסעודה המפסקת, אבל מסופה, הוא מתנהג כמו צדיק מהל"ו. הוא הולך לבית-הכנסת, מתפלל, מבקש סליחה ובדרך מטיף לכולם לעשות כמותו. אלו שלא יעשו כמותו יחטפו את נחת זרועו / רגלו, לא את שיניו, כדי לא לשבור את הצום.
מה לעשות, זה החיסרון בסביבה חדשה. שנה שעברה לא הייתה לנו טיפה בעייה לעשות קפה בבוקר כשקמנו, הריח עלה למעלה, לדירת השכנים שכבר הספיקו להכין צהריים באותו זמן. אם הם צמו, זה רק כי הילדים גמרו להם את כל האוכל לפני שהם שמו לב.
השנה, בית חדש יחסית, שכנים לא מוכרים (ברובם), אי-הוודאות גבוהה. חסר לנו שרק אחד יהיה "חוליגן מטעם אלוהים" והלך החג. בצער לא רב וביגון לא קודר, ארזנו את התרמילים ונדדנו להורים. שם לפחות יש שתייה, מה שמוגש בקיבוץ נחשב למזון, לא לאוכל. זה מזין אותך, אבל זה נחשב לא אנושי לגרום למישהו לאכול את זה.
שאלה לסיום: לא יותר פשוט, לא לעשות שטויות עליהן מבקשים סליחה? ואם הן כבר נעשו, לבקש עליהן סליחה במיידי?
לי זה נשמע יותר מכובד מיום הכביסה השנתי לחטאים.
מצד שני, אני לא צם, אז אני לא יודע האם זה קשה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה