טיפולים בסטריאו

אפשר להגיד שנרגענו מעט.
תינוק נוסף בבית זה שוק. אלה הייתה בדיוק בת שנה וחודשיים כששביט נולד, להגיד שהיא מבינה שהוא אח שלה, זה קשה. להגיד שהיא מקנאת בשביט, זה נכון. עם הקנאה, אנחנו מסתדרים.
שביט למד את סוד הבכי. אין דבר שלא יעשו בשבילו, בתנאי שייצווח. צווחה מספיק רצינית אפילו תיתן בונוס, אלה, שיגרום לרעש יותר גדול ולטיפול יותר מהיר.
החסרון, אין רק יתרונות בעולם, הטיפול לא בהכרח נכון. תינוק עם חיתול מלא לא אוהב טרמפולינה, אפילו עם מנערים אותה בכוח. שביט הפגין זאת בזמן שאלה ניסתה לבצע בו את מפגן תלתולי השב"כ שלה.
בתוך המהומה ששוררת בבית בשעות בהן שניהם ערים יש גם כלבלב, רומי. לכלבלב יש חיבה ליחס, ליטופים ורגליים הם בעדיפות העליונה, ליקוק של איברים חשופים גם בה בחשבון. כך אני מוצא את עצמי מחזיק ביד אחת את שביט, קטן וער. ביד השנייה את אלה, אם יהיה לה סחוג בישבן נזהה זאת רק בגלל הצעקות, השובבות לא יכולה לגדול. ליד הרגליים, רומי, דוחפת אף רטוב למקומות אליהם אלה לא שולחת ידיים/רגליים ושביט לא נוגח בהם. כלב, להבדיל מההורים, לא מרגיש את עצמו מחוייב להתנהג כמו אהבל ליד הילדים. אם הילדים רוצים להתנגש בקיר, הוא לא חוסם סתם את הדרך.
הבלגן גם ממשיך לערב. מקלחת לשני תינוקות בגילאים שונים זה דבר מעניין. מעניין כידוע הוא שם הקוד ל"אלוהים, למרות שאתה לא קיים, תתייצב מיד!"
הדבר הכי קרוב לזה שאני מכיר, אלו המקלחות בגן. אחרי קטיף תותים, עם תחתונים לבנים בלבד, צריך לרחוץ את כל הגן. המטפלת מעבירה בצורה סדרתית ילד-ילד ובודקת שהוא קרצף נכון את האזניים. כמו המגבת ב"מדריך לטרמפיסט בגלקסיה". פה המקום לציין, גם בגן הבנו שניתן לבצע רק את הקרצוף באזניים.
ההבדלים מסתכמים בשני דברים:
1. זה הילדים שלי. אומר, אני לא בודק קרצוף אזניים ומניח שהשאר תקין. אני יודע מי אבא שלהם...
2. האמבטיות שונות. בין אחד לשני צריך להחליף, לרוקן, לשטוף, לדבר, לצעוק (אחרי שמתברר שלא שומעים עם המים), להקשיב, להקשיב לתשובה בצעקות (מים שוב), לשאוג חזרה "למה שואגים?" ולבסוף לוודא שיש שני ילדים נקיים וכלבלב ישן.
אמנם רומי לא ממש מתלהבת מהאמבטיה הביתית שלנו, אבל היא כן אוהבת מים ותמיד תהיה מוכנה לעזור לילדים לעשות בלגן.
בסיכום היום אנחנו כבר יודעים מה יקרה. עכשיו רק צריך ללמד את שביט לישון מ-9 עד 7, בלי להתעורר.