יום שלישי - פעמיים קיא טוב

יום שלישי התחיל רגוע. שביט רוצה אוכל, אלה רוצה אוכל ורומי רוצה אוכל וטיול. כולם סביב השעה 7:00, עוד בוקר רגיל.
גמרנו את הסבב של הבוקר, שלום לשירלי, לרומי ולשביט שכבר חזר לישון. הבאתי את אלה לגן ונסעתי לעבודה. יום רגיל לחלוטין.
בשעה 16:30 זה השתנה.
טלפון (מדהים שהיום בכדי ליצור תפנית בעלילה משתמשים בטלפון במקום ברק) מהגן של אלה. היא ישנה יותר מדי, שעתיים וחצי במקום שעה, מחרחרת ויש לה חום. בחום אנחנו יודעים לטפל, נותנים סירופ ומתפללים. נותנים סירופ - כי זה עובד. מתפללים - כי זה לא משאיר זמן לטפס על הקירות.
אלה קיבלה את התרופה לפני צאתה הביתה. כשהיא הגיעה לבית, היא חזרה לישון. בינתיים אמא של אלה דאגה לתור לרופא, לארוחת ערב (שלא אכלנו) ולאח של אלה שגם רוצה תשומת-לב, למרות שהוא לא חולה.
כשהגעתי לבית אלה עדיין ישנה. שביט היה עסוק בדיון התיאולוגי החשוב: "האם חלב אם הוא משקה אלוהי, רק עם טעם אלוהי." בכדי לבדוק את הטענות הוא דאג לשתות כמות יפה כל שעה-שעתיים. המחלה של אחותו לא הפסיקה את הדיון, אלא רק גרמה לבעיות באספקת ה"חומר למחשבה".
מעט אחרי שהגעתי (בקיצור, לפני שהורדתי נעליים ושמתי סנדלים) אלה התעוררה. צרודה, משתעלת ואפופה לחלוטין. בצעדי ברווז מקצועיים היא הסתובבה בבית ועשתה כל מה שאסור. בתום מספר דקות, היא הועמסה לרכב, לכסא שלה. נסענו לרופאה.
לתור של 19:10 נכנסנו ב-19:40, איחור גדול כשצריך להחזיק הוריקן משועמם. הדבר היחיד שהיא לא עשתה זה לדבר, מסיבה טריוויאלית: גרון צרוד - לא מדברים. למעט אם את נשואה...
הבדיקה הייתה בסגנון של: "ברור מה יש לה, לא צריך ססטוסקופ בכדי לשמוע". שלוותה בהוצאת הסטטוסקופ לשם שמיעה מה יש לה. בהמשך בדיקה מה נפוח (לא, האגו של אבא לא נפוח כשהילדה מחרחרת כמו טרקטור) - גרון ונספחים. בסיכום הבדיקה הופלה הפצצה: זה מידבק!
זה מידבק עד כדי כך שבין ילד לילד צריך לשטוף ידיים. כל הורה יודע שזה בלתי אפשרי, לפעמים (2 באחה"צ ממוצע) צריך לקפוץ מהר ולהפריד בין הילד לשטות התורנית. כשיש שניים הבעייה מרובעת, הם אוהבים לעבוד בתיאום. שביט כבר למד להעיף מוצץ מהפה כשאלה מספיק קרובה כדי לתת לו משהו יותר מעניין, בהתחשב בגיל של שניהם, זה יכול להיות גם משהו מאוד מסוכן.
הבנו את הרמז הדק. התחלנו לברר עם הסבים יכולים לקחת הוריקן חולה עד יעבור זעם, או לפחות המחלה. בדרך גם עצרתי לקנות את התרופות וגיליתי שיש "פארם" (בישראל) שאין בו בית-מרקחת. מפליא כמעט כמו חוסר ההבנה שישראלים מביעים ביחס למשמעות של פארם - חווה. יכול להיות שזה קשור לעובדה שבתוך חנות אנחנו מתנהגים כמו פרות, הולכים בעדר, אוכלים הכל ויוצאים תוך פליטת גיהוק מהדהד.
עד שהגענו לבית כבר היה אחרי שמונה, עם טעות של חצי שעה בערך, אבל מי בודק. בשיא המהירות אירגנו ילדה, תיק לילדה, תרופות לילדה, ילד, עריסה, חיתולים, בקבוק ו"בימבה" שאלה הסתובבה איתה בבית תוך שבירה בלתי פוסקת של מה שעדיין לא היה שבור. אוכל דווקא לא הספקנו לעשות, זה יתנקם בנו בהמשך, מה לעשות שצריך הכל במקביל.
בתום ריצת המרתון בבית, נפרדתי משירלי ושביט, אלה כנראה גם נפרדה (לא בטוח האם השיעול היה מכוון) ונסענו. לא לקח לנו הרבה זמן, רק 3 או 4 שיחות טלפון, להגיע לסבים.
הגענו לסבים, אלה עשתה סיבוב שוויץ והתבייתה על השולחן אוכל, היא רעבה. ילדה רעבה וצרודה משמיעה רעשים שלקוחים מסרט אימה בשחור-לבן. הרעשים כמובן מקפיצים את הסבים להכין לה אוכל, בזמן שהיא משחקת עם הדודים. בדרך גם אני חטפתי ארוחת ערב, מכיוון שהארוחה שלי הייתה יותר פשוטה, היא הגיעה ראשונה. אלה, בלי להתבלבל לשנייה, התחילה לנסות להגיעה לאוכל שלי. כשהיא תגדל קצת היא תבין, לא מכניסים דברים ביני לבין האוכל. מה שנמצא בטווח, יקבל נעיצת מזלג וביס, לפעמים גם חיתוך מהסכין.
עד השלב בו הדייסה הייתה מוכנה, איבדנו את השפיות פעמיים. אלה - מרעב, כל השאר - מהנסיונות העקרים של אלה לאכול. לבסוף הגיעה הדייסה ונטרפה. בתיאבון רב, על הנסיון לקנח בזיתים חטפנו צעקות. הסיבה היא מה הולך להיות בחיתול, אני כבר לא מתרגש, אבל הסבים כן.
לפני הנסיעה חזרה קיבלנו הצעה שאי-אפשר לסרב לה: קפה וסופגניה. באמת לא סירבנו, רק שאלה הביסה את הקפה בנוק-אאוט. אחרי חצי שעה פלוס, הקפה עוד לא היה בשלב הרתחת המים. הדודים ויתרו, אני שתיתי קפה לדרך והסופגניות נותרו יתומות.
הספקתי לחזור הביתה בדיוק לאמבטיה של שביט, הבחור היה עם חיתול מלא ובטן ריקה. קצת עבודה והרבה זמן, שביט הפך לנקי ומלא, רומי התרוקנה ואנחנו ישבנו לקפה וסופגניה של אמצע הלילה.
סיימנו את היום בללכת לישון ב-1:30 - כאילו שאין לנו 2 תינוקות בבית.