קראתי בלוג על כמה נורא זה גיל שנתיים. משחק ילדים זו ההגדרה היותר מדוייקת למה שהולך שם. לנו יש (כרגע) שני תינוקות, כאוס הוא דייר קבע בבית, מהומה היא אורחת כבוד ורעש מגיע לביקורים כל פעם שרוצים לישון.
לאכול ביחד ארוחה חמה הפך למשימה כמעט בלתי אפשרית. צריך לתאם את התיאבון של אלה לסבלנות שלה, היא רעבה ומייד אחרי הביס הראשון רוצה לטייל. במקביל יש את שביט שאוכל כל שלוש עד חמש שעות, לפעמים נרדם לחצי-שעה בזמן האוכל ובקיצור דואג לבלגן בזמנים. עכשיו כל מי שיודע לחשוב מבין שההסתברות למצוא חצי-שעה לאוכל היא אפסית.
גם להאכיל את שביט זו משימה מורכבת, לא כל כך בגלל שביט, הוא סתם אוכל. לשביט יש אחות, אלה, ברגע שיש אוכל גם היא רוצה, לא משנה שאם האוכל ייגע בקצה לשונה היא תסגור את הפה ותברח ממנו. בתופעה זו אנו נתקלים בעיקר בשעות הבוקר המוקדמות, אלו שלא אנושי לקום בהן, כגון 6:00 או 7:00. בשלב זה אנו נאלצים לתמרן בין שני צרחנים שמנסים לצרוך מזון. סבלנות היא מילה גסה מבחינת שניהם.
הפרדת כוחות הינה משימה נוספת עבורנו. אלה אוהבת את מיקום העריסה, בעיקר כי ניתן לדחוף ידיים פנימה. כל מעבר שלה באזור יכול להסתיים ב"לטיפה" לשביט, מהסוג שמשטח, משיכת יד או סתם שאגה אינדיאנית מסורתית. לפעמים, כשאלה לא מבינה אותו, היא פוצחת בחיקויים. זה מבדר לשמוע שאלה מהסוג "זה היה שביט? או שאלה שוב חיקתה אותו?" מיותר לציין שזו שאלה בעייתית.
אמבטיה הינה מילת הקוד להשפרצת מים על רוב אזור האמבטיה. בעיקר אם שביט בתוך האמבטיה ואלה חופשייה לחבל במה שמסביב לאמבטיה של שביט. אין שום סיכוי שהיא תפספס הזדמנות לעשות טרור כזה, גם אם זה אומר לעזוב את כלי-המטבח במטבח ולא להביא אותם לכל מקום שאינו מטבח.
לפני הסגירה יש עוד דבר אחד. הדבר שגורם לכך שבשעה 1:00 אני כותב ולא ישן - צרחות. ילד בן פחות מחודש מתקשר כאילו שהוא אשתך! הוא מסמן שהוא רעב כי הוא עייף, זורק את המוצץ כי הוא רוצה אותו ועושה לנו שעת-אופרה וזלילה כי החיתול תקוע לו בתחת. שעה של צרחות מקפיאות דם, אני מדבר על אלו של שירלי, שביט סתם דאג לרעש בעוצמה שמעבר לסקלה. נסיונות להתקשר לבית-החולים, למטרות החלפה לדגם עובד - כשלו. כך שנשארנו עובדי עצות. בסיכום, רגע לפני שלב הפיתום במטרנה (נשק מעולה נגד תינוקות) שירלי נזכרה בחיתול. החלפה פשוטה - יתרון של אבא לשניים, עוד דקה של העברת ילד לעריסה ושקט.
כמובן שהשקט הוא זמני, רק עד הבוקר.
לאכול ביחד ארוחה חמה הפך למשימה כמעט בלתי אפשרית. צריך לתאם את התיאבון של אלה לסבלנות שלה, היא רעבה ומייד אחרי הביס הראשון רוצה לטייל. במקביל יש את שביט שאוכל כל שלוש עד חמש שעות, לפעמים נרדם לחצי-שעה בזמן האוכל ובקיצור דואג לבלגן בזמנים. עכשיו כל מי שיודע לחשוב מבין שההסתברות למצוא חצי-שעה לאוכל היא אפסית.
גם להאכיל את שביט זו משימה מורכבת, לא כל כך בגלל שביט, הוא סתם אוכל. לשביט יש אחות, אלה, ברגע שיש אוכל גם היא רוצה, לא משנה שאם האוכל ייגע בקצה לשונה היא תסגור את הפה ותברח ממנו. בתופעה זו אנו נתקלים בעיקר בשעות הבוקר המוקדמות, אלו שלא אנושי לקום בהן, כגון 6:00 או 7:00. בשלב זה אנו נאלצים לתמרן בין שני צרחנים שמנסים לצרוך מזון. סבלנות היא מילה גסה מבחינת שניהם.
הפרדת כוחות הינה משימה נוספת עבורנו. אלה אוהבת את מיקום העריסה, בעיקר כי ניתן לדחוף ידיים פנימה. כל מעבר שלה באזור יכול להסתיים ב"לטיפה" לשביט, מהסוג שמשטח, משיכת יד או סתם שאגה אינדיאנית מסורתית. לפעמים, כשאלה לא מבינה אותו, היא פוצחת בחיקויים. זה מבדר לשמוע שאלה מהסוג "זה היה שביט? או שאלה שוב חיקתה אותו?" מיותר לציין שזו שאלה בעייתית.
אמבטיה הינה מילת הקוד להשפרצת מים על רוב אזור האמבטיה. בעיקר אם שביט בתוך האמבטיה ואלה חופשייה לחבל במה שמסביב לאמבטיה של שביט. אין שום סיכוי שהיא תפספס הזדמנות לעשות טרור כזה, גם אם זה אומר לעזוב את כלי-המטבח במטבח ולא להביא אותם לכל מקום שאינו מטבח.
לפני הסגירה יש עוד דבר אחד. הדבר שגורם לכך שבשעה 1:00 אני כותב ולא ישן - צרחות. ילד בן פחות מחודש מתקשר כאילו שהוא אשתך! הוא מסמן שהוא רעב כי הוא עייף, זורק את המוצץ כי הוא רוצה אותו ועושה לנו שעת-אופרה וזלילה כי החיתול תקוע לו בתחת. שעה של צרחות מקפיאות דם, אני מדבר על אלו של שירלי, שביט סתם דאג לרעש בעוצמה שמעבר לסקלה. נסיונות להתקשר לבית-החולים, למטרות החלפה לדגם עובד - כשלו. כך שנשארנו עובדי עצות. בסיכום, רגע לפני שלב הפיתום במטרנה (נשק מעולה נגד תינוקות) שירלי נזכרה בחיתול. החלפה פשוטה - יתרון של אבא לשניים, עוד דקה של העברת ילד לעריסה ושקט.
כמובן שהשקט הוא זמני, רק עד הבוקר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה