"לילה, כולם ישנים, רק שמשון ויובב..." משפט המחץ מפינוקיו.
בתור ילד האמנתי לחלק הראשון, זה שכולם ישנים. החלק השני אפילו בתור ילד ידעתי שזה רק סיפור דמיוני.
היום, עם שני זאטוטים (האמא רשמית לא עונה לקריטריון...) בבית, אני יודע שגם החלק הראשון לא נכון. לילה - היא ערבייה. כולם ישנים - יושב על החמור של המשיח, מאחורי המשיח ליתר ביטחון.
ילד אחד זו חצי צרה. כשאלה בכתה, הדלקנו את האורות המתאימים, חיפשנו איפה נעלם החיתול ושאגנו זה על זו הוראות מה צריך לעשות, כי הידיים תפוסות.
כשיש יותר מאחד, פתאום אי-אפשר לשאוג. גם האורות שמדליקים הם לא בהכרח אידאליים. אבל את הכתר לוקחת העובדה שאי-אפשר להביא חלק מהדברים. אני לא מתכוון למוצץ שאלה העיפה אל מאחורי הספה ותוציא אותו מחר כשהיא תפיל שם את הבקבוק. אני מתכוון למשחה שנמצאת בארון בחדר שלה. פתאום אין אפשרות להוציא דברים בלילה.
פח החיתולים, אותו גוש אמורפי ממתכת, הפך לבעייה אמיתית. יש שילוב של שני סוגי חיתולים (וקשת של צבעים) בתוכו. הריח שעולה ממנו מזכיר את הריח של המטבח בצבא, אני מניח שגם הטעמים דומים, כשאמצא "מנודב" אבדוק זאת. רק צריך לרחם עליו, מילא החיתול, אבל לאכול במטבח צבאי...
הבית, המבצר לפי האמרה הידועה, הפך לזירת קרב. נלחמים בו הכדורים בחלקי הפאזל, כפות המטבח בספה וכל דבר נוסף שיש בבית מצטרף לחגיגה. השופט, במקרה דינן השופטת, היא אלה. שביט מהווה מטרה, מאין מקום לשלוף ממנו את הדגל. השמיכה של שביט, הכרית והמוצץ משמשים כסוגי דגל.
בסוף היום אנחנו עושים אריזה מסודרת של כל הדברים. דוחסים את הכל למצב "סדר", ומתכוננים לאגזוז היומי. שביט אוהב לעשות שעתיים שחרור גז לפני השינה וקימה לאוכל בשעה לא אנושית אחת לפחות.
לסיכום:
"לילה - תני לנו לישון, אפילו 6 שעות רצוף יהיה טוב."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה