אפשר להגיד שהשבוע האחרון התחיל מגמות מעניינות. אני לא אתייחס לרמה הבינלאומית בפעם הזו, חבל לכתוב על זה בעברית. אבל במישור (או יותר נכון בכדור) המקומי יש שינויים.
הדבר הראשון שעולה לי לראש הוא הנסיון לאכול ארוחת ערב כאשר שירלי כבר רעבה:
"אני רוצה טוסט!" הייתה התשובה למה שהיא רוצה לאכול. למען האמת זה טעים, אבל, כשאני רעב יש לי בעייה להכין טוסטים. אני מסוגל לחמם את התנור, להכין את הטוסט ובסוף לא להכניס אותו לתנור בגלל שהמהירות הובילה למסקנה שהוא מוכן. זה מנסיון...
"אוקיי, נקפוץ לבית-קפה המקומי." החזרתי תשובה והלכתי אל הסנדלים שלי במטרה לשים אותם עלי ולצאת לרכב.
"מצויין," קיבלתי תשובה. עוד יותר מצויין הרגשתי, לאור העובדה שהפעם ברור מה תהיה ארוחת הערב. "אני אקח פסטה!"
בשלב הזה הבנתי שיהיה שידור חוזר של מונולוג האוכל האולטימטיבי:
"לאכול או לא לאכול זו השאלה.
ואם לאכול, האם פסטה היא מנה מספקת לארוחת הערב, או שמה הטוסט יהיה מתאים יותר.
במחשבה שנייה ניתן לשים עגבניות בפסטה, במחשבה השלישית הן גורמות לצרבת וברביעית כבר אין צרבות בשלב זה.
לעומת זאת בטוסט יש בצל, עגבניות ובולגרית שעשתה צרבת לפני חודשיים.
אולי כדאי להיזכר ששום דבר כבר לא גורם לצרבת.
שום דבר שגורם לצרבת לא נכנס לקיבה בחודשיים האחרונים והיום לא היום לניסוי..."
ב-5 דקות ניתן לדקלם מונולוג מסוג זה כ-4 פעמים, או בצורה יותר מובנת. עד שהגענו לשם אני כבר לא זכרתי מה אני רציתי לקחת (זה כולל את הקפה...) אבל לפחות שירלי נהנתה מלאכול טוסט, כנראה שהוא זכה בזריקת המטבע. אני לא זוכר מה המלצרית הבטיחה ע"מ שהוא יזכה.
ביום המחרת הגענו לשלב המבדר של ההיריון. מבדר הכוונה בשבילי, שירלי עדיין מעוצבנת על התוצאה המוזרה. נתחיל בהתחלה.
כמו בכל זמן נתון יש כביסה מלוכלכת, נקייה ודברים במייבש. הכביסה המלוכלכת אמורה להיות בארון הכביסה, אבל "אמורה" כנראה הצטרפה ל"אמור" לשחייה במחבת וכך שירלי מצאה את עצמה עורמת כביסה מלוכלכת על רצפת חדר השינה מתוך כוונה להעביר אותה לארון מייד אחרי המעבר על הבגדים.
בזמנים מסוג זה אני מעדיף ללכת ולהכין את הנגלה הבאה למכונה, לרוקן את המים במייבש, לרוקן את הפילטר וכו'... מתישהו הגיעה הקריאה "לירון..."
הדבר הראשון שעולה לי לראש הוא הנסיון לאכול ארוחת ערב כאשר שירלי כבר רעבה:
"אני רוצה טוסט!" הייתה התשובה למה שהיא רוצה לאכול. למען האמת זה טעים, אבל, כשאני רעב יש לי בעייה להכין טוסטים. אני מסוגל לחמם את התנור, להכין את הטוסט ובסוף לא להכניס אותו לתנור בגלל שהמהירות הובילה למסקנה שהוא מוכן. זה מנסיון...
"אוקיי, נקפוץ לבית-קפה המקומי." החזרתי תשובה והלכתי אל הסנדלים שלי במטרה לשים אותם עלי ולצאת לרכב.
"מצויין," קיבלתי תשובה. עוד יותר מצויין הרגשתי, לאור העובדה שהפעם ברור מה תהיה ארוחת הערב. "אני אקח פסטה!"
בשלב הזה הבנתי שיהיה שידור חוזר של מונולוג האוכל האולטימטיבי:
"לאכול או לא לאכול זו השאלה.
ואם לאכול, האם פסטה היא מנה מספקת לארוחת הערב, או שמה הטוסט יהיה מתאים יותר.
במחשבה שנייה ניתן לשים עגבניות בפסטה, במחשבה השלישית הן גורמות לצרבת וברביעית כבר אין צרבות בשלב זה.
לעומת זאת בטוסט יש בצל, עגבניות ובולגרית שעשתה צרבת לפני חודשיים.
אולי כדאי להיזכר ששום דבר כבר לא גורם לצרבת.
שום דבר שגורם לצרבת לא נכנס לקיבה בחודשיים האחרונים והיום לא היום לניסוי..."
ב-5 דקות ניתן לדקלם מונולוג מסוג זה כ-4 פעמים, או בצורה יותר מובנת. עד שהגענו לשם אני כבר לא זכרתי מה אני רציתי לקחת (זה כולל את הקפה...) אבל לפחות שירלי נהנתה מלאכול טוסט, כנראה שהוא זכה בזריקת המטבע. אני לא זוכר מה המלצרית הבטיחה ע"מ שהוא יזכה.
ביום המחרת הגענו לשלב המבדר של ההיריון. מבדר הכוונה בשבילי, שירלי עדיין מעוצבנת על התוצאה המוזרה. נתחיל בהתחלה.
כמו בכל זמן נתון יש כביסה מלוכלכת, נקייה ודברים במייבש. הכביסה המלוכלכת אמורה להיות בארון הכביסה, אבל "אמורה" כנראה הצטרפה ל"אמור" לשחייה במחבת וכך שירלי מצאה את עצמה עורמת כביסה מלוכלכת על רצפת חדר השינה מתוך כוונה להעביר אותה לארון מייד אחרי המעבר על הבגדים.
בזמנים מסוג זה אני מעדיף ללכת ולהכין את הנגלה הבאה למכונה, לרוקן את המים במייבש, לרוקן את הפילטר וכו'... מתישהו הגיעה הקריאה "לירון..."
לרוב זה קריאות מהסוג של "מה המכנסיים שלך עושות כאן???" - תשובה "נופש פעיל בספא בועש..."
אבל לא הפעם. הפעם זה היה משהו יותר רציני, משהו חשוב, משהו מיוחד. הפעם זה כי שירלי לא יכולה להרים ערימת כביסה מרצפה בגלל מטען חורג. כמובן שלהגיד את זה לי זה לא הדבר האידאלי, אני פשוט נקרעתי מצחוק והייתי צריך להרגיע, זה נכון שעכשיו הדרך היחידה לקשור את השרוכים בנעל זה "חבר טלפוני". עדיין זו לא סיבה מספיק טובה...
אבל לא הפעם. הפעם זה היה משהו יותר רציני, משהו חשוב, משהו מיוחד. הפעם זה כי שירלי לא יכולה להרים ערימת כביסה מרצפה בגלל מטען חורג. כמובן שלהגיד את זה לי זה לא הדבר האידאלי, אני פשוט נקרעתי מצחוק והייתי צריך להרגיע, זה נכון שעכשיו הדרך היחידה לקשור את השרוכים בנעל זה "חבר טלפוני". עדיין זו לא סיבה מספיק טובה...
בין לבין רומי כבר הבינה שבתנוחת השטיח לא ניתן לקבל ליטופים משירלי ולכן היא עושה הכנות. קודם תנוחת ישיבה זקופה בה ניתן ללטף אותה ללא שום בעייה, משם בזחילה איטית למצב השכיבה השטיחי. לרוב זה לא עובד, אבל יש פעמים בהן הטריק מצליח וכך רומי זוכה לעוד כמה דקות של "תסומי"...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה