יום שישי, שעות הצהריים החמימות, אנחנו בחתונה ואז מגיע הטלפון. הודעה קצרה וחותכת - הוא מת.
זה לא היה מפתיע, הסוף היה כתוב כבר שנתיים, זה רק שאנחנו לא האמנו שזה יקרה. מי חושב שחברים שלו הולכים למות? גם הסרטן לא גרם לנו לחשוב אחרת, איכשהו תמיד חשבנו שיהיה גם מחר. שיחת טלפון אחת גדעה את המחשבה הזו כמו במכת גרזן.
שירלי התמוטטה ברגע שהגענו הביתה. שיטת התמודדות מוכרת, אבל לא נחמדה. מצד שני, זה היה הזמן היחיד שבו היא יכלה לעשות זאת. ביום שבת בבוקר אני תוכננה לי הפלגה להסמכה על הסירה הקטנה ואי-אפשר היה לבטל.
בשבת דאגנו לדחוס דברים, הפלגה שלי, מפגש משפחתי (קדם יומולדת וסוף אשפוז) וקניות של הדברים שחסרים. בהפלגה איבדתי כובע לרוח, אותו כובע שליווה אותי מהיום בו נשרפתי בסידני. רוח של 22 קשר (נודע לנו בדיעבד) לקחה את המס שלה. אנחנו ברחנו חזרה למרינה עם זנבות המים שמשפריצים לתוך הסירה.
ביום ראשון ההלוויה. זה עצוב לקבור חבר. למען האמת זה לא נתפס. בסך הכל זה חברים בגילנו. עם ילדים לא הרבה יותר גדולים מאלה ושביט.
למרות כל העצב (ולא חסר) עדיין הוא הצליח לדחוף את האור שלו. לדאוג למפגש עם החברים, לתת את התובנה הנוספת ולהזכיר את מה שהספקנו לשכוח עם הזמן.
פתאום נזכרנו באנקדוטות מן העבר, אירועים קטנים ומבדרים. נזכרנו בכנס בפסח בכפר הירוק בו רצינו להזמין מפיצה מטר, אבל לא פענחנו מאיזה סניף. חצי שעה ניסינו עד שהתייאשנו ועברנו למתחרים.
טקס ההלוויה נערך בזמן הפוגה בגשם, כאילו שגם השמיים יכולים לחכות. לנו זה נראה אפילו יותר מפליא, הגענו מהבית, מהשמש לתוך האפור של העננים. הגשם ליווה אותנו אל החניה ואח"כ מהחניה, אבל לא בזמן הטקס.
בדרך חזרה הביתה עשינו את עצירה החשובה לקניית אבן לפיצה. אולי זה בגלל הקוריוז שהוזכר קודם, אולי בגלל משהו אחר, בכל מקרה גם זה יירשם לזכותו. יש אנשים שמצליחים להשפיע אפילו מהקבר, ופה זה לטובה. שובל האור ימשיך לאורך שנים רבות.
התכוונתי לסיים כאן, אבל יש אלה בבית. אותה אלה, קצת לפני השינה, מגיעה אלי עם השאלה "נכון שאתה לא תמות בקרוב?"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה