יום ראשון, 12 במאי 2024

חום יולי אוגוסט של תחילת מאי

פסטיבל השואה יום הזיכרון תפסו אותי השנה במצב רע. גם בזמנים כתיקונם אני לא אוהב את פסטיבל השואה, יום התקרבנות שלא מקדיש אפילו את המינימום כדי לדאוג ל"לעולם לא שוב". השנה זה שבר שיאים בגלל שרואים כבר איך זה יקרה שוב.
ביבי התקשר לראשי החמאס כדי שיצילו אותו המשפט, מה אכפת לו לשחוט כמה (כ-1500) אזרחים שלא מצביעים לו. בהמשך הדרך התברר שכדי לדאוג להסברה בעולם צריך מישהו שמתנגד לביבי, אז ההסברה הוקרבה ואת המחיר ישלמו הרבה אנשים שחלקם גם לא יהודים והדבר המשותף היחיד שלהם הוא שהם לא מצביעים ביבי.
יום הזיכרון השנה הוא כבד מהרגיל. גם התוספת שביבי דאג לה וגם החטופים שביבי לא מעוניין להחזיר. כבר הגיעה תלונה רשמית על שלא הודו לו על שחרורם, העובדה שבגלל ביבי הם נחטפו לא נחשבת. כשנירון ניגן בכינור מול רומא הנשרפת החשיבו אותו למטורף. אמנם זו הייתה הדרך היחידה לבנות את רומא בצורה מסודרת, אבל דרך הביצוע גרמה להתייחסות אליו כמטורף.
בישראל של 2024 אין משהו שפוי. אם נירון היה כאן הוא היה מנגן בכינור מול הבית בקיסריה על יושביו וממשיך בסונטה נוספת מול הממשלה על כל שריה. להגיד שמישהו מחברי הממשלה ראוי לתפקידו זה פשוט שקר גס.
הדבר היחיד שעדיין יש כאן זו התקווה, למרות שהיא מתדלדלת, הרי אי אפשר להמשיך בצורה הנוכחית לעוד הרבה זמן. השאלה היא "כמה זה עולה לנו?"
כמו בכל יום זיכרון, ישנם מספר שירים של שלמה ארצי שעולים לראש. כל פעם אני מחכה למישהו שיבצע קאבר לשירים שלו. מה לעשות, אני אוהב הרבה דברים אצל שלמה ארצי, חוץ מאת איך שהוא שר. לסיום עוד משפט קטן ליום הזיכרון:
הולך לישון עם חיילים מתים בלב.
תרשום. תרשום.
רושם. רושם.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה