"שביט בישל פיצה," פתח שביט בסיפור, "הוא שם עליה עגבניות, אבוקדו, טונה, אננס, גבינה, סחוג, ביצה, אורז".
פה אנחנו התחלנו לבדוק מה קורה, שביט לא ידוע באהבתו למחקרים קולינריים. אם לדייק, הוא צריך את אלה כדי לטעום כל דבר שלא נראה לו מוכר.
"הוא נתן לאבא," המשיך שביט, "ואבא אמר 'איחס'." לפחות פה הסכמתי איתו לחלוטין, זה מתכון הזוי לפיצה וזה לפני הבעיה שהיא מבושלת.
"הוא נתן לאמא שאמרה 'איחס זה מגעיל'." שביט כבר היה בשוונג ושום דבר מלבד הסתערות של מוקה לא היה יכול לעוצרו.
"הוא נתן לאלה," פה חשבנו שהולך להיות קטע בעייתי, אבל הוא הוסיף "שאמרה 'איחס'."
"הוא נתן לסבא שאמר 'פוי'. הוא נתן לסבתא שאמרה 'איחס'." זה כבר היה ממש מסקרן, מה הוא מנסה להגיד.
"הוא נתן לסבא," פה שביט הסתבך כי יש לו שני זוגות סבים, "שאמר 'איחס'. הוא נתן לסבתא שאמרה 'איחס'."
"הוא נתן לדוד שאמר 'איחס'." בשלב הזה גם לשביט התחיל לשעמם הסיפור, "הוא נתן לדודה שאמרה 'איחס'."
"הוא נתן לשביט," אוהו חשבנו לעצמנו, הינה הסוף, "שאמר 'איחס'." או שאולי לא. תמיד יש את אסיה ומוקה בבית, רצוי בחדר של שביט כדי שיעזרו לו להירדם.
"ומי כן רצה את זה?" שאל שביט בפתאומיות, וכדי למנוע תשובה לא רצויה מיד המשיך "הפח!!! שזלל הכל וביקש עוד."
