כמו תמיד, אצלנו נוסף תיבול ייחודי בדמות אשפוז לצורך ניתוח. שירלי קיבלה הקדמה לתאריך הניתוח, זה אומר שהיא תשתחרר יותר מוקדם, אבל זה גם אומר שהיא לא בבית לקחת את אלה ביום הראשון בגן החדש. למען האמת, מה שהציק לאלה זו העובדה שהיא לא יכולה לקחת את שביט לגן. מי ייקח אותה מהגן זה משהו ערטילאי מדי.
הבוקר התחיל כדרכו - באיחור. שירלי קמה מאוחר, כתוצאה מזה אני קמתי מאוחר, רק שביט קם מוקדם. אבל שביט ניצל את הקימה המוקדמת בכדי להתגנב למיטה שלנו. אלה קמה באיחור אופנתי ועברה לספה. היא התלבשה והתארגנה רק אחרי ששירלי עזבה את הבית. למען האמת, רק אחרי שהיא וידאה שיש לה סנדוויץ׳ לאוכל בגן. אותו סנדוויץ׳ היה בפועל פיתה שחולקה לשניים, חצי אחד עם לבנה (בלי נקניק למורת רוחה של אלה) וחצי שני עם חומוס ונקניק. 2 פרוסות נוספות מהנקניק שימשו כ״מס שקט״ לילדים. בסיכום התארגנו וזזנו לגן. מייד לאחר מכן חזרנו הביתה לקחת את הטפסים לגן.
בגנים הייתה לי עבודה לא פשוטה. מצד אחד, צריך להראות לילדים שנמצאים עמם גם בתחילת השנה החדשה. מצד שני, השארות בגן מעבר למספר דקות הינה מתכון בטוח ליום של יללות בלתי פוסקות. שניהם כבר מוכרים בתור עקשנים רציניים, כל אחד בדרכו, ועבור כל אחד צריך להנדס פתרון אחר.
עבור אלה הפתרון היה קל, הבטחה לקחת את שביט מהגן. עבור שביט הונדס פתרון אחר, הוא נלקח מהר ע״י אחת מהסייעות, בצורה הזו לא היה לו זמן להתחיל לבכות ולעשות בלגן. בסיכום הבוקר, שני ילדים בגנים, שתי ידיים לאבא ועליהן עשרה ציפורניים מכורסמות היטב.
כשהגעתי לאסוף את אלה מהצהרון הבנתי שהציפרניים כורסו לחינם. היא עסוקה בלהסביר משהו לילדה אחרת, לפחות אלה הייתה מספיק הגונה להגיד שלום לפני הריצה לתעלול התורן, הפעם זו סוכריה על מקל (כמעט הקלדתי מקק וזו לא טעות כזו גדולה). בצהרון כנראה שיהיו יותר גמישים, לפחות עד שאלה תתחיל לנהל אותו.
מאלה המשכנו לשביט. הבחור משחק, קופץ (מזכיר את טז-דביל השד מטזמניה) ובקיצור שמח עד הגג. לפחות הוא היה מוכן להגיע לרכב, אלה הייתה חייבת להגיד שלום לכל הצוות והילדים. רק התערבות של שביט עם ״אלה בואי״ גרמה לנו להגיע לרכב. אחת הסיבות לרכב היא שהאופניים היו בתיקון. טוב, נוסעים לקחת אופניים מהתיקון.
על הדרך קניתי מנעול לאופניים, כסא לילד ו-2 ארוחות ילדים בפלאפליה הסמוכה. שביט כבר היה רעב, הוא אכל רבע מנה והשאיר רבע נוסף לארוחת הערב. אלה העדיפה לעשות בלגן, לאכול שטויות ולשמור את החצי מנה (ללא הפלאפל) לארוחת הערב. סיימנו עם עסקי הקיבה ולקחנו את האופניים בצעידה הביתה.
זה אמנם משהו כמו קילומטר וחצי ללכת, אבל זו פלטה כך שזה נוח. חלק מהדרך שניהם היו על האופניים, התברר שזה מעט מסוכן מדי. בהמשך שביט נהנה מהישיבה בכסא וגם אלה. לקראת הבית שניהם הלכו ליד האופניים.
בבית הספקנו לראות כלום בטלוויזיה. זה נראה שבחינוכית יש צוותים שלא מכירים אחד בשני, בעוד שחלק מהתכניות הן באיכות מעולה, ישנם כאלה שהמנחים צריכים להתבייש בעצם הופעתם שם - קטעי הקישור של צמד השחקנים מובילים בתחום הזה.
התברר לי בדיעבד שגם זה היה קצת יותר מדי, שביט עשה מקלחת תוך כדי צרחות שהשתנו מדבר לדבר עד לבקשת המים. בשלב בו שמתי לו חיתול הוא כבר נראה כמו סמרטוט, אפילו להתנגד להליכה למיטה לא היה לו כוח. אבל לפחות הוא נרדם במיטה! אלה, ביקשה להישאר ולחכות לסבתא, אבל אחרי שנאלצתי להעיר אותה על הספה, היא נשלחה למיטה.
עוד ראשון בספטמבר נגמר, זה לא משנה כמה פעמים עוברים את זה, תמיד היום הזה נראה הזוי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה