שביט אמור לעלות לכתה א בשנה הבאה. דבר זה העלה כמה ספקות לגבי מוכנותו, מה שאומר בדיקות. הילד עבר אבחונים אצל רופא התפתחותי, קלינאית תקשורת, מרפאה בעיסוק, פסיכולוגית ורק אז העבירו אותו לפסיכיאטר שיכול להוציא מסקנה.
זה היה מדהים ומתסכל לראות איך כל אבחון יצא באותה תבנית: "אין לו בעיה בתחום שלי, יש לו בעיה בתחום של ההוא." הילד פשוט מטייל מאבחון לאבחון בלי מסקנה אמיתית, מתכון אידיאלי לשגע את ההורים, אבל לא מועיל.
בשורה התחתונה, הגיע פסיכיאטר אחד, בדק את כל ערימת הניירות שכבר הצטברה משלל האבחונים הכושלים - עיקם את האף מה"אבחונים", הוסיף ניירות משל עצמו ושם אבחון. שביט על הספקטרום האוטיסטי. זו אבחנה מאוד כבדה בעיקר כי נראה שיש לו מספר בעיות קלות, אבל השילוב ביניהן הוא מה שמפריע.
בפועל, שנייה אחרי האבחנה המפוצצת, שביט נשאר אותו ילד חמוד. הוא ממשיך לריב עם אלה על מה רואים בטלוויזיה, הוא מתלהב מאותם מאכלים והוא משגע אותנו בדיוק באותה מידה כשאין לו גרביים בבוקר. בקיצור, "המחשב כבר מצא שם למילחמה אפשר להרגע." (מצוטט מ"סיכוי קלוש" של שרון הולצמן).
בכנות, האבחנה לא באמת מעניינת אותנו. זה מיועד לדברים אחרים. לאנשים קל יותר לקבל התנהגות בגלל "קלינואסינרגיהלוקסטית" מאשר מסיבה לא ידועה. זה לא משנה לרוב האנשים מה זה בכלל "קלינואסינרגיהלוקסטית", או אפילו האם זה קיים (זה לא). העיקר שזה מאובחן ע"י תעודה (גם תעודה של רופא אליל היא תעודה לצורך זה).
כשהסתיימה האבחנה גילינו שזו רק ההתחלה, צריך אבחנה נוספת ע"מ להפוך את האבחנה לתקפה, רוב האבחנות לא צריכות את הפרוצדורה הזו, רוב האבחנות גם לא משמעותיות כל כך. מה שאומר עוד הרבה התברברות מול אנשי מקצוע בתחום הרפואה, מצד שני סוף-סוף נוכל לעזור לשביט בכלים נכונים ולא ב"כלים שעוזרים לשכן", שבחלק מהמקרים הם דאגו ליותר נזק מתועלת.
הדבר המעניין מבחינת אלה הוא לא האבחנה, היא לא באמת מסוגלת להבין אותה (אולי בעתיד זה יהיה רלוונטי), היא עדיין דואגת לריב איתו על הדברים הרגילים ודואגת להחביא ממנו את השלט של הטלוויזיה. האמת שקצת בצדק, הוא פעם אחת החביא אותו ושכח איפה, 3 ימים הפכנו את הבית עד שמצאנו את השלט ליד משחות השיניים הסגורות.
עכשיו לדבר הבא. צריך לזכור שהאבחנה חתיכת נייר, לא החיים של שביט. עד כמה שידוע לי החיים קצת יותר חזקים. אנחנו רק נצטרך לעזור להוכיח את זה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה