אני לא הולך להסביר את פשר השתיקה הארוכה בבלוג הזה. בתקווה זה יהיה בבלוג הבא.
ביום חורף שמשי זה התחיל. קצת עייפות אחרי האוכל, התייבשות קלה ובערב חולשה. זו הייתה מספיק חולשה בשביל אלה להביא לי מדחום ולשכנע אותי למדוד חום, 38.5. זה לא משהו רציני, אבל מספיק רציני שאני אהיה שפוך. במקביל גם לשביט היה חום ולשירלי היה חום טיפה גבולי. אלה שהייתה היחידה שנשארה לעמוד דאגה לשלוח את כולנו לישון מוקדם.
ביום שאחרי החום נעלם, אבל משהו חדש הופיע. כשלקחנו סמרטוט-שביט לרופא שמתי לב לכתם אדמדם בשוק. הרופא הכריז ששביט בריא, ושביט חזר לישון עוד 8 שעות. רק אחרי כמעט 20 שעות שינה ברצף שביט קם. הוא היה בריא ומוכן לחיסון אותו הוא קיבל יום למחרת.
אני לעומת זאת מצאתי שהרגל כבר לא רק אדומה, עכשיו זה גם כואב. ליתר ביטחון כבר דאגתי לתור לרופא.
אחרי ביקור קצר יצאתי עם כדורים ומשחה. קצת הסתובבות בחניון הסבירה לי שהרגל לא במצב טוב. ביום למחרת זה היה בקימה מהמיטה, ואחרי שלקח לי יותר זמן להכין (צריך ללכת עד לארון) קפה מלשתות אותו, נכנעתי למציאות. זה לקח עוד כמה ימים למחלה המסקנה לעבור, ומספר שבועות עד ששירלי תפסיק להתייחס אליי כחולה.
צריך להבין שבזמן שהרגל מנופחת כמו בלון אדום, אני המשכתי בשגרה. עבודה, קורס עזרה ראשונה, הפלגה. רק בהבדל אחד - בלי לטייל הרבה. זה גרם
בינתים כבר הגעתי לתובנות חדשות:
1. אתה נחשב לחולה במצב קריטי רק כשאתה לא מצליח ללכת. כל דבר אחר הוא קל, גם אם אתה כחול ולא נושם.
2. ילד לא מבדיל בין מחלות. רגל מנופחת זה לא מחלה אז אפשר לשחק כדורגל.
3. גם מבוגרים לא מבינים במחלות. מרק עוף לא יעזור לרגל נפוחה, בעיקר אם רוצים לשים אותו ישירות על הרגל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה