יום לפני החגיגה הרשמית, הגן חגג את לג בעומר. הרעיון הרגיל - מדורה, גחלים עם בשר, אוכל והמון זאטוטים שמתרוצצים בשטח.
שביט הבין את הרעיון ומייד הלך לישון בעגלה. אין כמו שנת-צהריים טובה בשטח הפתוח והמעושן מהגריל כשברקע צורח רמקול. ליתר ביטחון, העגלה מוקמה קרוב לאוכל, פחות בגלל שביט ויותר בגלל אמא של שביט.
אלה, הוריקן עצמאי ורעב, הסתערה על הזיתים, הנקניקיות, המלונים ועוד מספר דברים להם היא החטיפה ביס לפני ששמתי לב. לאחר שלב א' בהסתערות הגיע שלב המשחקים. ריצה לאזור המשחקים, לימוד קצר, הטשת אביה ב-20 דקות של "קח כדור - תן כדור" וחזרה לאזור הרעש. מעבר מהיר באזור הטאבון וחזרה לליקוט אוכל תוך הגנבת מבטים על אמא וסחיטת כוסות מים מאבא.
בימים האחרונים אלה החליטה שהיא שותה מי מכוס, כמו הגדולים. מה שהיא לא החליטה, לצערנו, זה שהמים מהכוס נשתים בלבד. זאת אומרת, לא משקים את החולצה, מקלחים את רומי, נשפכים על שביט ועוד תופעות לא מזוהות (גרמלינים?!?) מהחלל-החיצון.
מתישהו לשביט נמאס (כמה אפשר לישון?) והוא התחיל לבכות. הבחור רוצה ידיים של אמא, או אבא, או המטפלת, או תכלס כל מי שמוכן בתנאי שלא מתרחקים יותר מדי. אנחנו כבר רגילים, ההבדל הוא שאלה כבר מספיק בטוחה בעצמה בשביל ללכת בכיוון שהיא רוצה - לברוח.
לאחר הרבה ריצה, שוקולד (מהסכין?!?), עוגה, פיתה עם חומוס, חמוצים, קבב, נקניקיות, אבטיח, מרשמלו, מרשמלו על האש, שערות סוכר, כוסות מים ותיבול עפר אלה הייתה מספיק עייפה בשביל לחזור הביתה. למזלנו, את קלקול הקיבה הנוראי היא שמרה לבוקר (עד כדי שזה לא קלקול קיבה) לגן. שביט סימן שהוא רוצה לישון גם במקומות רגועים יותר - בית. שירלי לא סימנה שום דבר, היא המשיכה את השיחה שהותחלה לפני שנה (ונמשכת כל יום) עם לא-שמתי-לב-מי.
תוך מעט שכנועים (הרם לכתף וצעד) הבאתי את אלה ושביט לרכב וחזרה הביתה.
בבית מצאנו ילדה שחוטה מעייפות ושמחה. השילוב הלא קדוש הזה גרם לצניחה משידת ההחתלה עם הראש למטה. לפעמים חשוב שיש אבא באזור, כדי לתפוס. בהמשך זה גרם לכמה החלקות באמבטיה ולשינת לילה ארוכה.
במקביל, שביט נרדם בלול. הבחור הצליח לישון, עם מספר הפרעות קלות, את רוב הלילה. כמובן, 5:00 מבחינתו זו שעת אוכל, לא שינה...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה