את הטיסה חזרה התחלתי בהשקמה מוקדמת, 5 לפנות בוקר. זה לא משנה איזה שעון זה, 5 זה מוקדם! הספקתי להתארגן, לבצע צ'ק אאוט תקין ולתפוס מונית לשדה התעופה בלי בעיות מיוחדות.
זה היה המקום האחרון בלי בעיות.
בשדה התעופה, אחרי בלבול קל לגבי איפה הדלפק, נרשמתי לטיסה, קיבלתי כרטיסים והמטען עלה למטוס. השער שבו היינו אמורים לבצע את העלייה למטוס הוחלף זמן קצר לפני העלייה. קיבלנו שער חליפי שאף-אחד לא יודע איפה הוא. נחיל אנשים הסתובב מבולבל מחפש את המיקום של השער החדש. כאשר השער נמצא, נתבקשנו לשבת. לשבת 10 דקות ועוד 10 ועוד עד שלאחר שעה העבירו את הנחיל לשער אחר – שיהיה מעניין. נתנו שעה חדשה לעלייה למטוס ו-תמתינו.
בערך חצי שעה לאחר השעה היעודה עלינו למטוס, אבל שם לא הסתיימו ההמתנות. תחילה לאוכל, טיסה של 9 שעות צריכה הרבה אוכל. עד שהאוכל הגיע אחד מהנוסעים רצה לרדת, חיפשו את המזוודה שלו והוציאו. בינתיים נוסע נוסף רצה לרדת גם, וכך נוספה עוד המתנה קלה. בסוף יצאנו באיחור של שעתיים וחצי.
באויר כבר הבינו את הברוך. כל מי שיש לו טיסת המשך כנראה יפספס אותה. הגיעה דיילת נחמדה ביררה שאני טס לישראל ואמרה לי שהטיסה תידחה למחר. זה היה נורא נחמד עד השלב בו אמרתי שאני טס הביתה ולבד, חטפתי מבט משתאה ומן גמגום שהסביר לי שהיה יותר קל להגיד שאני אוסטרלי בדרך לחופשה מאשר שאני נשוי, עם ילדים וחוזר מנסיעת עסקים. וזה מחברת תעופה אוסטרלית.
כשנחתנו בהונג- קונג מצאו קונץ פטנט למזער נזקים, טיסה דרך איסטנבול. רק שהטיסות הללו הן במצב אוברבוק תמידי. בקיצור תמתינו, 20 מקומות יכולים להתפנות ללא שום טיפה בעיה. הבעיה היא בטיסת ההמשך, הטיסה לארץ. מתברר שהכל תלוי במהירות ההקלדה של הסיני בהונג-קונג. כך יצא שפספסתי את הטיסה של 7 (להבדיל מרוב הממשיכים לארץ) וקיבלתי את זו של 9.
לפחות יתרון גדול אחד יש כאן, אצל הטורקים אפשר לישון במטוס (אם נתעלם מהבושם של הדיילים / דיילות), קיבלתי כיסוי לעיניים והרבה קשקשת בטורקית ובטורק-גלית, קפטן שמודיע שהטמפרטורה בחוץ היא שתיים אפס צלזיוס שבר אותי.
נחתנו באיסטנבול, והטורקים עדיין טורקים. הכל נוצץ מסביב, אבל אין שום בעיה לקחת צפרדע (פח גדול וירוק) מלאה בפסולת מסריחה ולרוץ איתה בתוך הדיוטי-פרי. השירותים עדיין מזכירים את התחנה המרכזית הישנה וכשמשווים להונג-קונג בכלל מרגישים עולם שלישי.
אחרי שכמעט עליתי לטיסה לשטוקהולם (מחוסר תשומת לב שלי) וכמעט שלא עליתי לטיסה לתל-הביב (מעודף תשומת לב של פקידה טורקית) טסתי הביתה. טוב הביתה עד כדי מונית ומכס.
זה היה המקום האחרון בלי בעיות.
בשדה התעופה, אחרי בלבול קל לגבי איפה הדלפק, נרשמתי לטיסה, קיבלתי כרטיסים והמטען עלה למטוס. השער שבו היינו אמורים לבצע את העלייה למטוס הוחלף זמן קצר לפני העלייה. קיבלנו שער חליפי שאף-אחד לא יודע איפה הוא. נחיל אנשים הסתובב מבולבל מחפש את המיקום של השער החדש. כאשר השער נמצא, נתבקשנו לשבת. לשבת 10 דקות ועוד 10 ועוד עד שלאחר שעה העבירו את הנחיל לשער אחר – שיהיה מעניין. נתנו שעה חדשה לעלייה למטוס ו-תמתינו.
בערך חצי שעה לאחר השעה היעודה עלינו למטוס, אבל שם לא הסתיימו ההמתנות. תחילה לאוכל, טיסה של 9 שעות צריכה הרבה אוכל. עד שהאוכל הגיע אחד מהנוסעים רצה לרדת, חיפשו את המזוודה שלו והוציאו. בינתיים נוסע נוסף רצה לרדת גם, וכך נוספה עוד המתנה קלה. בסוף יצאנו באיחור של שעתיים וחצי.
באויר כבר הבינו את הברוך. כל מי שיש לו טיסת המשך כנראה יפספס אותה. הגיעה דיילת נחמדה ביררה שאני טס לישראל ואמרה לי שהטיסה תידחה למחר. זה היה נורא נחמד עד השלב בו אמרתי שאני טס הביתה ולבד, חטפתי מבט משתאה ומן גמגום שהסביר לי שהיה יותר קל להגיד שאני אוסטרלי בדרך לחופשה מאשר שאני נשוי, עם ילדים וחוזר מנסיעת עסקים. וזה מחברת תעופה אוסטרלית.
כשנחתנו בהונג- קונג מצאו קונץ פטנט למזער נזקים, טיסה דרך איסטנבול. רק שהטיסות הללו הן במצב אוברבוק תמידי. בקיצור תמתינו, 20 מקומות יכולים להתפנות ללא שום טיפה בעיה. הבעיה היא בטיסת ההמשך, הטיסה לארץ. מתברר שהכל תלוי במהירות ההקלדה של הסיני בהונג-קונג. כך יצא שפספסתי את הטיסה של 7 (להבדיל מרוב הממשיכים לארץ) וקיבלתי את זו של 9.
לפחות יתרון גדול אחד יש כאן, אצל הטורקים אפשר לישון במטוס (אם נתעלם מהבושם של הדיילים / דיילות), קיבלתי כיסוי לעיניים והרבה קשקשת בטורקית ובטורק-גלית, קפטן שמודיע שהטמפרטורה בחוץ היא שתיים אפס צלזיוס שבר אותי.
נחתנו באיסטנבול, והטורקים עדיין טורקים. הכל נוצץ מסביב, אבל אין שום בעיה לקחת צפרדע (פח גדול וירוק) מלאה בפסולת מסריחה ולרוץ איתה בתוך הדיוטי-פרי. השירותים עדיין מזכירים את התחנה המרכזית הישנה וכשמשווים להונג-קונג בכלל מרגישים עולם שלישי.
אחרי שכמעט עליתי לטיסה לשטוקהולם (מחוסר תשומת לב שלי) וכמעט שלא עליתי לטיסה לתל-הביב (מעודף תשומת לב של פקידה טורקית) טסתי הביתה. טוב הביתה עד כדי מונית ומכס.
בבית, בדומה לאודיסאוס המקורי, מצאתי שיש לי צרות. למזלי, קצת שונות מאלו שלו. הצרה הראשונה - יש נקניקים, גבינות ושוקולדים שצריכים להגיע למקרר. בדרך פירקתי את כל התיק לכביסה ולשאר המקומות.
הצרה השנייה היא שאני עם בגדים מלפני 38 שעות. הריח הזכיר מחנות של השמוץ, אבל אז לא הייתה לי בעיה לצאת דרך החולצה, זה אומר לקרוע אותה. התפשרתי על שיטת הקילוף: יד אחת מורידה את הבגד והשנייה אוטמת את האף, כמובן שהחדר מאוורר.
הצלחתי להתקלח, להתארגן ולנסוע להופעת הבכורה של ההרכב של שירלי. אם הילדים לא קלטו שחזרתי זה יהיה נס.
ניסים לא קורים, ב-2 לפנות בוקר הם הגיעו לבדוק שאנחנו באמת בבית. גם ב-4 וגם ב-6, ב-7 הם קמו. לילה ראשון בישראל, הרבה שינה לא קיבלתי. שני טרמיטים חמודים שעשו ארוחת בוקר משאריות המטבח - כן.
ניסים לא קורים, ב-2 לפנות בוקר הם הגיעו לבדוק שאנחנו באמת בבית. גם ב-4 וגם ב-6, ב-7 הם קמו. לילה ראשון בישראל, הרבה שינה לא קיבלתי. שני טרמיטים חמודים שעשו ארוחת בוקר משאריות המטבח - כן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה