סבתא!
את המונח "סבתא אסתר" הכרתי מגיל אפס. זה "סבתא אסתר" ולא סתם "סבתא" או "סבתוש" או כל כינוי אחר, כי היא הייתה מיוחדת.
סבתא הייתה הבית שעוצרים בו בדרך להורים כשהייתי בגן.
סבתא הייתה המקום שאליו נוסעים ב"חופש ערב" בשביל לאכול מרק חם של חורף, לראות כלבוטק ולדבר. בעיקר לדבר על מה שאי-אפשר להגיד לאחרים. כי סבתא נתנה את העצות שלה בשתיקה.
סבתא זה גם המקום למפגשים משפחתיים, כל שבת, חג וסתם אמצע שבוע. תמיד הבית היה פתוח ותמיד אפשר להגיע.
כשסבתא לאט לאט נחלשה ויותר העדיפה את ביתה היא התגלתה כקיבוצניקית ברמח איבריה. לא מתלוננת על בעלי תפקידים שלא מתפקדים, לא כשהביאו לה אוכל ב"אבוס" כלשונה, לא כשכמעט שרפו את ביתה בעזרת הכיריים ואפילו לא כשהטיפולים המשמרים שנתנו לה לא היו רציניים. אם הקיבוץ נותן - זה תקין. רק על דבר אחד היא לא ויתרה לקיבוץ, הבית. פעמיים סבתא נחלצה מבית שקמה, המקום היחיד בו היא לא הייתה מסוגלת לשרוד בקיבוץ. אחרי הפעם השנייה היה ברור שהיא לא רוצה להיות שם.
גם בשנים האחרונות סבתא עדיין הייתה אותה סבתא. כל שינוי קל בתסרוקת קיבל התייחסות, אפילו כשהשינוי היה בתסרוקת של הנינים - שהיא אף פעם לא אמרה את שמם. אבל היא דעכה. תחילה הדעיכה הייתה איטית, משהו שניתן לפרשן כחוסר שמיעה, אולם ככל שחלף הזמן זה היה ברור יותר, הכיוון נקבע ועדיין היא תקבע את המתי על אפו ועל חמתו של כל רופא שיעיז להתקרב.
הלילה, בשעה 2:21 (כשעתיים אחרי כתיבת שורות אלו) קיבלנו את הטלפון שהיא נפטרה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה