אוגוסט הזוי אחד

אוגוסט התחיל בסוף יולי!
כשבוע לפני תחילת אוגוסט סבתא הכריזה "שלום עולם", כדרכה בקודש זה לא היה במילים, אלא במעשה, היא הפסיקה לאכול. בתחילת אוגוסט בעודי בשבוע המילואים שקוצץ ל3 ימים, סבתא נפטרה. זה היה הרבה אחרי שהרופאים חשבו שהיא צריכה למות. מבחינה רפואית היא הוגדרה כ"מטרד לסטטיסטיקה" רק מבחינת המשפחה היא הייתה חשובה.
המילואים שלי התקצרו מ3 ל2, הקייטנות של הילדים שופצרו ע"מ להתאים ללו"ז הכללי והאסון הלוגיסטי שנקרא אוגוסט חטף בעיטה נוספת. בית - פה, הלוויה - שם, ילדים - לא בבית ולא בהלוויה, סבים - לא בבית שלהם, וכל המשפחה בסבב כסאות מוזיקליים. החודש רק התחיל וכבר נהיה הפוך. השבעה נראתה כמו המצאה חדשה, תורנות משפחתית בין כולם על מי יהיה, קפיצה לבריכה בזמן השבעה, מוזיקה ובישולים (אצל מי שרגיל לבשל...) בקיצור זו הייתה שבעה על מי שבאמת הגיעה זמנה.
השבעה נגמרה יחד עם הקייטנה של אלה. מפה התחיל הבלגן האוגוסטי הרציני. אלה אצל הסבים האלו, שביט בבית ביום א' כשיש שמש, כשאין שמש הוא אצל הסבים האחרים, יש גן ביום ג' עם החמסין, יש סדנה לאלה ביום ד', אין סידור לאלה ביום ה' ויש הורים מסוחררים מסידורים ביום שישי בבוקר שמנסים לפענח מה הילדים עושים.
הילדים כמובן נגד כל מהלך. שביט לא רצה לבוא לסבים, לא רצה ללכת מהסבים, לא רצה להגיע לסבים האחרים, לא רצה ללכת מהם, לא רצה להיות בבית ולא רצה לצאת מהבית. שום שלב ברצף לא הקפיץ לו את הנורה של כשל לוגי, גם לא העובדה שהוא ביקש לראות את בלונדי בכדי לא להתייחס אליה.
בתוך המעברים מפה לשם חגגנו את היומולדת של אלה. התאריך המקורי נדחה עקב השבעה והתוצאה הייתה מתאימה בצורה הזויה לכל החודש, חוץ מהעובדה שאלה הבינה שאפשר לגנוב את הדגים כשהם יורדים מהאש ועדיין לא הובאו לשולחן. לאלה יש חיבה מיוחדת לדגים, היא תטעם כל דג באשר הוא רק מעצם היותו דג. אם הוא טעים (ראה ערך סלמון) הוא יטרף עד השלב בו נשאר מקום רק לקינוח. אצל שביט אפילו לא יישמר מקום לקינוח, הוא כבר כמה פעמים ויתר על קינוח בגלל מנה טעימה מדי.
בסיומו של אוגוסט לקחתי יומיים חופש, "לסדר לילדים את היום" ובכדי לישון עד מאוחר בבוקר. הילדים הבינו את הרעיון וההשקמה שלנו הייתה בסגנון של "א-ו-כ-ל!!!" משני טרמיטים רעבים במיוחד. עד כדי כך רעבים שיציקת פנקייק נשאבה לתוכם והם ביקשו תוספת. מצד שני הם לא ממש טרחו לאכול בהמשך היום ההוא.
החודש מסמן את סיומו בהתחלת הגנים, הכל מוכן לשנת הלימודים החדשה חוץ מההורים שהיו מעדיפים משהו שונה, רק בלי יכולת להגיד מה הוא אותו שוני.

שלום סבתא

סבתא!
את המונח "סבתא אסתר" הכרתי מגיל אפס. זה "סבתא אסתר" ולא סתם "סבתא" או "סבתוש" או כל כינוי אחר, כי היא הייתה מיוחדת.
סבתא הייתה הבית שעוצרים בו בדרך להורים כשהייתי בגן.
סבתא הייתה המקום שאליו נוסעים ב"חופש ערב" בשביל לאכול מרק חם של חורף, לראות כלבוטק ולדבר. בעיקר לדבר על מה שאי-אפשר להגיד לאחרים. כי סבתא נתנה את העצות שלה בשתיקה.
סבתא זה גם המקום למפגשים משפחתיים, כל שבת, חג וסתם אמצע שבוע. תמיד הבית היה פתוח ותמיד אפשר להגיע.

כשסבתא לאט לאט נחלשה ויותר העדיפה את ביתה היא התגלתה כקיבוצניקית ברמח איבריה. לא מתלוננת על בעלי תפקידים שלא מתפקדים, לא כשהביאו לה אוכל ב"אבוס" כלשונה, לא כשכמעט שרפו את ביתה בעזרת הכיריים ואפילו לא כשהטיפולים המשמרים שנתנו לה לא היו רציניים. אם הקיבוץ נותן - זה תקין. רק על דבר אחד היא לא ויתרה לקיבוץ, הבית. פעמיים סבתא נחלצה מבית שקמה, המקום היחיד בו היא לא הייתה מסוגלת לשרוד בקיבוץ. אחרי הפעם השנייה היה ברור שהיא לא רוצה להיות שם.

גם בשנים האחרונות סבתא עדיין הייתה אותה סבתא. כל שינוי קל בתסרוקת קיבל התייחסות, אפילו כשהשינוי היה בתסרוקת של הנינים - שהיא אף פעם לא אמרה את שמם. אבל היא דעכה. תחילה הדעיכה הייתה איטית, משהו שניתן לפרשן כחוסר שמיעה, אולם ככל שחלף הזמן זה היה ברור יותר, הכיוון נקבע ועדיין היא תקבע את המתי על אפו ועל חמתו של כל רופא שיעיז להתקרב.

הלילה, בשעה 2:21 (כשעתיים אחרי כתיבת שורות אלו) קיבלנו את הטלפון שהיא נפטרה.