שבוע ראשון ששירלי בקורס לכלבלב הבא עבר. הכלבה נקראת מוקה, הצילום מתעקב עקב עצלנות כרונית של שירלי.
לפני היציאה לקורס שירלי דאגה שיהיה אוכל בבית. אוכל זה דבר חשוב. בהתחשב בעובדה שארוחת הבוקר היא סנדוויץ, ארוחת הצהריים היא בצהרון / עבודה, נשאר שאוכלים בבית רק בערב, מעשית בחצי מהימים. השבוע שעבר היה דוגמה מדהימה. ביום א' הגיעו הסבים עם אוכל, העובדה שבכדי להכניס את האוכל שהם הביאו למקרר הם ביצעו פינוי לא גרמה להם לחשוב שאולי יש אוכל בבית.
ביום ב' חיממתי את השאריות מהחגיגות של יום העצבנות. מתברר שבכל ברביקיו יש שאריות בכמויות מסחריות. הירקות ליד הם כבר לא נחשבים.
ביום ג' יום הולדת בגן. שזה שקול ל"בואו נתברר כמה דרעק מיט גורנישט יכול ילד לאכול בתוך שעתיים", אלה הוכיחה שהרבה מאד סוכר יכול להגיע לבטנו של ילד אחד. שביט כמעט שכח לאכול, אבל הספיק לחטוף כמה ביסים לפני שאלה העיפה לו את הלחמניה מהיד, בכל זאת זה היה ביד של שביט מעל לחצי שעה.
ביום ד' קרה נס - אכלנו מהאוכל ששירלי הכינה. מספר הקופסאות ירד מאינסוף לאינסוף פחות אחד, שזה עדיין אינסוף. הפריזר לא נפתח בקלות (עדיין) ורצפת המגירות היא זיכרון עמום מלפני הקורס.
בגלל כמויות האוכל המטורפות שיש בבית נדחתה עשיית השפק ליום ראשון, השניצלים עוד לא נמצאו (שוקיים שכן נמצאו נשאבו בתור תחליף ע"י שני טרמיטים שחזרו מהבריכה) הדבר המסובך ביותר שעשיתי במטבח בשבוע האחרון היה קפה עם סוכר וחלב.
לסיום עוד הסבר קצר למצב המקרר. שירלי הגיעה לשישבת בבית. אחרי מחשבה עמוקה על מה לעשות, היא הבינה שאין מקום לעוד מנות בפריזר. מסקנה - הולכים על עוגה. העובדה שיש עוד עוגה במקרר הסיטה אותה לעוגיות. אז עכשיו יש כאן גם עוגיות משני סוגים, ליתר ביטחון...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה