סיכום יום הולדת

יום הולדת הוא זמן מצויין לתחביב הישראלי האולטימטיבי - נוסטלגיה. תחביב זה מתחיל בערך בגיל 5, יחד עם הזיכרון. כבר בגיל כזה צעיר שומעים את הזאטוט אומר "הליצן שהיה שנה שעברה היה יותר מצחיק." הדבר המצחיק היחיד היה המחיר שהוא דרש, לפחות זה היה מצחיק עד הרגע שבו התברר שזו לא בדיחה.
לכן, באיחור של שבועיים, אני כותב בלוג נוסטלגי.
היכנשהו, במעמקי תהום השכחה (שזה שקול לשבוע שעבר), מעבר להרי החושך (זה שקול למחוץ לבית בחורף הנוכחי), אני זוכר שישבתי לשתות קפה. הכוונה היא, ישבתי לשתות קפה חם שהוכן זה עתה, לא קפה שחומם פעמיים במיקרו ועדיין הספיק להתקרר.
אני אפילו זוכר זמן שבו חיתול במידה 4+ אמר לי - כלום. למען האמת חיתול היה אז משהו מסריח של אחרים, היום הוא מסריח יותר ושייך לי (כי לאלה לא אכפת ושביט רק צורח כשהוא רטוב).
אז מה החידושים של השנה האחרונה?
דבר ראשון, אפקט הדאבל. שני זאטוטים, צורחים, ממלאים חיתולים ודואגים להשמיד לנו את שעות השינה. זה שווה את זה, למרות שלא בטוח לפי איזה חשבון.
דבר שני, אוכל בבית. זה מוזר מה יכול לגרום ילד. רק לפני שנה התחלנו בטעימות לאלה, היום היא דורשת אוכל שבושל ע"י אמא (או אבא כשיש לו זמן וחזיר טרי או סבתא או כל מי שמסוגל לדאוג לניצול המטבח). הדרישה היא בדרגה של "חוסר ביצוע יסתיים בשביתת רעב".
הדבר השלישי והאחרון הוא הספונטניות, יותר נכון החוסר שלה. אני עדיין זוכר איך נוסעים ב-4:00 לסנדוויץ' בר לארוחת ערב מאוחרת, מאז עברו מים בקישון (זה קורה בלילות ירח מלאים של דצמבר בשנה מספיק טובה). בשנה האחרונה אפילו לקפוץ לקפה דורש תיאום, אם כי זה בעיקר בגלל שאנחנו חודשיים לא קפצנו לשום ביקור ותור ה"חובות" (הלוואי שכל החובות היו כאלה) מתארך לו בקצב סיטונאי.
טוב, לפחות יש לנו הרבה "חובות" לסגור, מה שאומר שיהיה לנו נחמד:)