עברנו את ליל הבלגן. היה יפה, מרענן, חגיגי וכל הדברים החשובים. בכל זאת, הדבר החשוב ביותר באותו יום התרחש בבוקר.
קמנו לנו בשעה 7 לפנות בוקר. הציפורים עדיין נחרו על העצים, אלה - לא. ברגע שאלה לא ישנה, גם אנחנו לא ישנים. שביט לא נכלל באנחנו, הוא מסוגל לישון בכל מצב, הוא גם מתעורר מכל שטות.
יום רגיל, אין דברים מיוחדים. שביט התעורר בהמשך, התארגנות, אוכל לרומי, אוכל לנו. איפה נכנס הדבר החשוב? כאן.
בכדי לבצע משהו עם 2 הידיים שלחתי את שביט אל רומי. קורה הרבה, הילדים והכלב נשלחים לנקודה בה הם לא מפריעים. שביט בלי טיפה בעיה מודיע: ״האו״.
שירלי לא הייתה בטוחה, וביקשה ממנו לדבר עם רומי. עכשיו כבר היה ״האו האו״. לחג הפסח קיבלנו הוכחה חד משמעית, שביט מתחיל לדבר.
רק חבל ששביט בגיל ס מבין שיותר חשוב לדבר עם כלבים מאשר עם אנשים.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
Smart kid... He wanted to talk to someone intelligent :)
השבמחק