התחלנו את החזרה הביתה.הדבר הראשון שצריך זה לדאוג שתהיה עריסה. לאלה, לא לשירלי, למרות שדאגנו גם לעריסה זו (קוראים לזה כרית הנקה ע"מ לבלבל את הקונה).
לצורך הרכבת המכשיר מגייסים את אבא, שלי, לא של אלה... יש דברים שתמיד יישארו שלו. מתברר שלהרכיב את העריסה זו פעולה פשוטה יחסית מה שהשאיר מעט זמן למעבר על הבגדים של אלה, החיתולים והכביסה.
עריסה כמובן צריכה מצעים, מגן ראש ובתקווה שהחינוך שלי יצליח גם מגן ביצים (למי שמתקרב לצבוט את הלחיים). את המצעים קנינו בדרך הביתה ביחד עם עוד כמה בגדים להשמדה בנוהל "קקי" או בנוהל "פליטה". מה שבטוח יש תעסוקה למכונת הכביסה.
אחרי שלב הכביסה מגיע שלב השאיבה. שירלי בבית ואלה עדיין לא, מסקנה צריך להוציא את החלב בעזרת המשאבה. כמו כל מי שגדל בקיבוץ גם אני ראיתי את מכונות החליבה ברפת. בצורה מפתיעה למדי ההתנהגות של אשה כאשר מפריעים לה בזמן השאיבה זה לזו של הפרה. בעיטה בכל הכוח למקום הכואב הזמין ביותר באותו רגע. נראה לי שההבדל העיקרי הוא שעם פרה לא הצלחתי לנהל דיון רציני, ניסיתי עד גיל 5 ואז התייאשתי.
את הלילה העברנו לא בשינה, היו הרבה סיפורים מהימים האחרונים שהיה צריך להעביר. הייתה גם שאיבת לילה שגרמה לשירלי לקום ולהעיר אותי כשהיא לא מצאה משהו.
בבוקר קמנו באיחור וזזנו במהירות האפשרית לרמבם. יש תינוקת שצריך לקחת משם...
הבירוקרטיה סודרה מהר, לקח יותר זמן להיפרד מהצוות שכבר הכיר את שירלי מעולה. חוץ מהצוות גם נפרדנו מכמה יולדות נוספות (חלק מהן מהקורס הכנה ללידה, השאר לא יודע מאיפה). העמסנו את אלה לרכב, שעמד מותנע ליד המיון ונסענו.
זו ללא כל ספק הנסיעה הארוכה ביותר בחיים. אני לא יודע כמה זמן בפועל היא לקחה, אבל היא העבירה אותנו מהשלווה של חיי זוג אל המעמד של משפחה. העצירה בחניה מתחת לבית, יציאה מהרכב והחלטה מי ייקח את אלה הביתה (אני), פתחו את השינוי.
עכשיו, בסוף היום הזה, קצת אחרי שאלה בכתה בגלל חיתול מלוכלך ודאגה להמשיך לחרבן בזמן ששירלי מנסה להחליף לה, אפשר לנסות ולסכם. הבית, זהה. החפצים בפנים, כמעט זהים, יש את מכונת החליבה שדואגת לאלה לאוכל ויש את אלה שישנה טוב מאוד בכל זמן שהיא לא חייבת. בזמנים היחידים שהיא כן צריכה לישון היא דואגת לצביעת הטיטולים, שולחן הטיפולים, שירלי וכל עובר אורח שלא ברח למרחק מספיק גדול.
נ.ב.
זהו לילה ראשון עם אלה. מחר יהיו עיני צפרדע וסיפורים...
לצורך הרכבת המכשיר מגייסים את אבא, שלי, לא של אלה... יש דברים שתמיד יישארו שלו. מתברר שלהרכיב את העריסה זו פעולה פשוטה יחסית מה שהשאיר מעט זמן למעבר על הבגדים של אלה, החיתולים והכביסה.
עריסה כמובן צריכה מצעים, מגן ראש ובתקווה שהחינוך שלי יצליח גם מגן ביצים (למי שמתקרב לצבוט את הלחיים). את המצעים קנינו בדרך הביתה ביחד עם עוד כמה בגדים להשמדה בנוהל "קקי" או בנוהל "פליטה". מה שבטוח יש תעסוקה למכונת הכביסה.
אחרי שלב הכביסה מגיע שלב השאיבה. שירלי בבית ואלה עדיין לא, מסקנה צריך להוציא את החלב בעזרת המשאבה. כמו כל מי שגדל בקיבוץ גם אני ראיתי את מכונות החליבה ברפת. בצורה מפתיעה למדי ההתנהגות של אשה כאשר מפריעים לה בזמן השאיבה זה לזו של הפרה. בעיטה בכל הכוח למקום הכואב הזמין ביותר באותו רגע. נראה לי שההבדל העיקרי הוא שעם פרה לא הצלחתי לנהל דיון רציני, ניסיתי עד גיל 5 ואז התייאשתי.
את הלילה העברנו לא בשינה, היו הרבה סיפורים מהימים האחרונים שהיה צריך להעביר. הייתה גם שאיבת לילה שגרמה לשירלי לקום ולהעיר אותי כשהיא לא מצאה משהו.
בבוקר קמנו באיחור וזזנו במהירות האפשרית לרמבם. יש תינוקת שצריך לקחת משם...
הבירוקרטיה סודרה מהר, לקח יותר זמן להיפרד מהצוות שכבר הכיר את שירלי מעולה. חוץ מהצוות גם נפרדנו מכמה יולדות נוספות (חלק מהן מהקורס הכנה ללידה, השאר לא יודע מאיפה). העמסנו את אלה לרכב, שעמד מותנע ליד המיון ונסענו.
זו ללא כל ספק הנסיעה הארוכה ביותר בחיים. אני לא יודע כמה זמן בפועל היא לקחה, אבל היא העבירה אותנו מהשלווה של חיי זוג אל המעמד של משפחה. העצירה בחניה מתחת לבית, יציאה מהרכב והחלטה מי ייקח את אלה הביתה (אני), פתחו את השינוי.
עכשיו, בסוף היום הזה, קצת אחרי שאלה בכתה בגלל חיתול מלוכלך ודאגה להמשיך לחרבן בזמן ששירלי מנסה להחליף לה, אפשר לנסות ולסכם. הבית, זהה. החפצים בפנים, כמעט זהים, יש את מכונת החליבה שדואגת לאלה לאוכל ויש את אלה שישנה טוב מאוד בכל זמן שהיא לא חייבת. בזמנים היחידים שהיא כן צריכה לישון היא דואגת לצביעת הטיטולים, שולחן הטיפולים, שירלי וכל עובר אורח שלא ברח למרחק מספיק גדול.
נ.ב.
זהו לילה ראשון עם אלה. מחר יהיו עיני צפרדע וסיפורים...
מזל טוב, ואיזה כיף לכם. הנסיעה הראשונה הביתה זכורה גם לי כאבן דרך בלהרגיש פתאום 'משפחה'.
השבמחק