חתונה הינה רגע השיא בחיי זוג, זו הסיבה שרוב הזוגות לא זוכרים אותה.
הייתי בחתונה של חבר מהעבודה. חתונות של העבודה הן מקור לסיפורי פולקלור בכל חברה. מי לא ישכח את הפעם שהבוס שלו שתה יותר מדי וניסה להתחיל עם עציץ? או את הגאון שהחליט להביא חשיש ויום אחרי זה נשלח הביתה?
גם הפעם דאגו לאספקה, הפעם בזכות החתן ששבר את שיניו בכמה שפות שונות בהן הוא ניסה להביע את אהבתו. אני הייתי מעט יותר צנוע, שברתי את כוס המיץ שלי, עם המיץ בתוכה:( זה היה תוך נסיון למזוג מיץ לחבר.
המסלול לחתונה, עבור המוזמנים, מתחיל בהזמנה. כל זוג מנסה להיות מקורי, מה שגורם לכך שאי-אפשר לזהות הזמנות מרחוק. לפעמים גם מקרוב. מגנטים, חוטים, ניירות וסתם דברים בולטים מסתלסלים ומריחים (לפעמים מסריחים).
אחרי האישורים (הביטולים) והברדק שיש עם סידור השולחנות. אסור לשים את הדודים ליד הרמקול מחשש להצתה. את הצעירים, אסור להרחיק מרחבת הריקודים. את ההורים אסור בכלל לשים.
אחרי כל המשחקים מגיע היום הגורלי. זה מתחיל במה שנראה כמו ניווט מתנועת הנוער. למה כל האולמות נמצאים במקומות חשוכים, ללא נפש חיה באזור? בסוף מצאתי את עצמי נוסע בשיירה, הראשון "מנווט" וכל השאר אחריו לתוך הבוץ.
בסוף מגיעים לאנשהו. נכנסים לקבלת הפנים, מנסים לדגום את הדברים. תמיד המתאבנים הם הדבר הטעים ביותר. האולמות סומכים על האורחים שישתו מספיק אלכוהול ולא יוכלו להבדיל בין הדג למפה בשעת הגשת המנות.
דגימות האוכל מסתיימות עם הופעת הרב. מכיוון שלרובם אין שעון(?), זה תמיד באיחור. עד כדי כך שהרב בחתונה שלנו התפלא שאנחנו רוצים לעשות את החופה בשעה שכתובה בהזמנה לא חצי שעה מאוחר יותר.
שלב הריקודים הוא זמן טיפה מוזר. ריקוד בחתונות של אחרים, זה מין שמחה לאיד, אנחנו יודעים מה מצפה לכם... ברגע שנכנסים ילדים לתמונה, כבר לא רוקדים במקומות אחרים. זו בעיה לרקוד עם הטלפון צמוד לאוזן, חייבים לברר מה מצב הילדים (הם לקחו שאיפה של אוויר מאז השיחה הקודמת) שלא חלו במשהו.
בסוף הגעגועים מכניעים ובזיגזג מדהים מדדים לרכב ולטיסה הביתה. הילדים כבר מזמן חולמים, ממש לא מעניין אותם ההורים, אבל העיקר זה שנמצאים לידם.
פוסט מצויין! במיוחד אהבתי את מה שכתבת על ההזמנות... אין ספק, חתונה הפכה להיות פרוייקט הפקתי, שמזמן אינו עבור הזוג אלא עבור "הסטטוס החברתי" של הזוג... ובכל זאת - חתונה זה כיף. בתור אחד שהיה שם :)
השבמחק