ביקורים באגף יולדות

כמה נחמד להיות בחדר לידה מהסיבה הלא נכונה. הדבר יחיד שיש לי לעשות זה להסתכל על האינפוזיה שמטפטפת ליד של שירלי. חוץ מזה, לחכות.

האשפוז אמור להיות 24 שעות, או עד שהצירים ייפסקו. צ'ומפי כנראה רוצה לבלות בחוץ, אבל הוא יצטרך לחכות. כנראה שהוא דומה קצת לשירלי ואלה, גם לו יש קוצים בתחת. לפחות זה צירים בלי פתיחה.

יש זמן, הרבה זמן.

בעברית אפשר להגיד, שירלי נרדמה. היו לה 2 דקות במיטה. נכון שבחוץ יש שאגות שנשמעות כמו המרתף הראשי של המרקיז דה סאד, זו הייתה איזשהי יולדת, הטלוויזיה פועלת וגם המזגן. כל השאון הזה לא מפריע, שירלי נרדמה.

המסקנה הראשית, בלי אלה היא נרדמת מייד. בצורה קצת יותר כללית, אמא נרדמת כשהילדים לא בסביבה. הכוונה בנרדמת זה נופלת כמו בלטה ואפילו לא מודעת לכך. אחרי מספר דקות, 30 בערך, היא התעוררה וישר לשאלה הקריטית: "מה עם אלה?"

מה אני .הולך לעשות זו לא בעיה, מה קורה עם ילדה שבמקרה הגרוע ביותר צריך לשחרר את הסבים ממנה, זו כן. מה לעשות, כבר בטלפון הראשון הבנו, היא מלמדת את סבתא איפה הדברים המעניינים נמצאים. ליתר ביטחון, מעניין וצעצועים שלה הם זרים לחלוטין, לא מכירים אחד את השני משני קילומטר. מה שמעניין נמצא במטבח במגירה של הכלים המיוחדים, אין על כף!

כעבור מספיק זמן שירלי התייאשה, שזה אומר טלפון לברר מה המצב של אלה. המצב - אמבטיה! לא עונים לה, זה אומר שאלה בתוך האמבטיה. המים לא בהכרח, אולי הברווזיה עדיין בפנים. ילדה קטנה אוהבת לעשות אמבטיה - עם הסביבה.

עוד טיפה זמן, חיבור: למוניטור, עירוי וטררם שלם. ניתוק מהמוניטור, התייעצות, בדיקה מחשבה ויאללה לאשפוז. שירלי לא הייתה מספיק מטושטשת, אז היא שאלה מה קורה בהמשך. התשובה היא "נראה בבוקר". התשובה לא התחייבה על יום מסויים.

בסיכום היום, עברנו למחר. ב-0:30 ביצעו העברה לאשפוז למטרת השגחה. בדיקה בבוקר ובינתיים "עוף לישון בבית".

למחרת בשעה 11:30 קיבלתי הודעה שאומרת, עוד יום אשפוז. בינתיים תביא את כל הבית, כולל הקירות של השכנים, אבל שזה ייכנס לשקית סופר אחת. איך זה נעשה? לרוב ע"י בריחה מהבית עד יעבור "זעם האריזות" של האשה. הפעם זה לא התאפשר, הבאתי מה שהבנתי שצריך.

כצפוי, היו חוסרים. לפחות הבאתי איתי משהו קטן וצייצני שלומד ללכת, זה גרם לכל הטרדות להיעלם. לא בדיוק להיעלם, רק להתגמד. בכל זאת קשה להיות מוטרדים מחשבון הבנק כשעסוקים בלרדוף אחרי ילד קטן. למי שלא יודע, ילד קטן רץ!

במקרה של אלה, רץ זו חצי מהצרה. החצי השני זה לאיפה, התשובה לכך היא: הלוואי שהייתי יודע לפני ההגעה. לפעמים זה ניתן לחיזוי, בערך כמו החיזוי של בעיטת פנדל. תקפוץ ואולי זה יהיה איפה שהכדור.

אחרי משחק בכל רחבי המחלקה, הזזת הסימון לרצפה רטובה ובדיקה יסודית של כל מה שניתן, אלה התפנתה להכרת השותפה לחדר של שירלי. מעניין לציין שהיא גם עשתה היכרות עם הוילון והארונית שלה באותו זמן. עוד משחקים, מעט זמן לשיחה וחזרנו לסבים. בשלב הזה הייתה לי ביד ילדה רעבה (מאוד) ולידנו סבא שעסוק בהכנת אוכל.

עד שהאוכל היה מוכן, אלה לימדה אותנו שתי סרנדות. "סרנדת הרעב" ו"סרנדת הצמא". את היום היא סיימה בטקס הרגיל: אוכל, אמבטיה ושינה.

למחרת לשירלי היו בשורות נהדרות, היא נשארת עוד יום. האופטימיות לא עזבה אותה לרגע. גם לא בצירים של הערב. למען האמת בערב פגשנו במקרה אחות שהכירה את שירלי באשפוז אחרי הלידה של אלה, קצת הצטערנו על שאלה נשארה עם הסבים, אבל אחרי הבלגן שהיא עשתה לנו יום לפני - זה טוב שהיא לא הגיעה.

חוסר ההגעה של אלה לא מנע משירלי לעשות שטויות, ראה ערך להרים את אלה או לחילופין לרדוף אחריה. חוסר ההגעה רק יצר מצב בו יש לה כיווני שטויות אחרים. לא לשתות מספיק (ביחס לכמות המילים בדקה, כנראה) בלט בתחום זה. האמונה בשחרור הקרב לוקחת את המקום השני.

בבוקרו של יום נוסף שירלי גילתה, להפתעתה, שהיא נשארת עוד יום. זה הפתיע רק אותה, אולי גם את השותפה שלה לחדר והשותפה שלה לחדר אתמול. האחיות לא נראו ממש מופתעות. הרופא היה מופתע, מהשאלות, לא מההשארה להשגחה.

כמובן שהטלפון הגיע בזמן הכי גרוע. אני לא יודע איך, אבל טלפון תמיד יצלצל בזמן לא מתאים. זה כאילו מורכבת עליו מצלמת וידאו שמישהו מנטר 24 שעות ולוחץ על הכפתור "חייג" ברגע שהצלחת לאזן את המשא בין שתי הידיים.

כידוע צרות מגיעות בצרורות, לכן הגיעו עוד 2 שיחות מייד לאחר מכן.

בערב, הגעתי לביקור נוסף ברמבם. בקצב הזה עוד מעט יהיה לי כרטיס עובד וגם לי משרד הבריאות יודיע שאסור לי להתפטר. אין כמו לשמוע חדשות ע"מ להרוס את היום.

אחרי הביקור החפוז נסעתי לקחת ילדה שצריכה לחזור לגן מחר. מצאתי אותה באמצע האמבטיה, כנראה של סבא, לפי מדד הרטיבות. בסיום מצאתי את עצמי שם חיתול תוך תנועה - מחול החרבות. מתברר שבלי שידה אפשר לברוח ליותר כיוונים ואלה ניצלה עובדה זו עד תום. בנוסף היא כבר התרגלה לסבים, לסובב אותם הכוונה. הפושעת הקטנה לומדת בחריצות את תורת שכנוע הסבים, צחוק ובכי, קורטוב של הברות ונפנופי ידיים, הכל בכדי לשכנע אותם לשחק.

מהסבים אלה חזרה ישירות למיטתה. כמה שעות שינה ולגן - זו התוכנית.

לגבי שירלי, נחכה, נראה ובסוף היא תתעצבן.

שלום למחאות

מתקפuת הטרור האחרונu,(?) הגיעu לביבי כמו גלגל הצלה. מול טרור לישראל יש נסיון. מול טרור היועץ הבטחוני יודע להגיב ובדרך להשתיק את המחאה על עלות התקציב.

אוהלי המחאה שצצו בכל כיכר ירוק או צהוב בישראל נשכחו, פתאום יש אויב מוחשי. ממלחמה בטייקונים מוצצי-דם, עברנו למלחמה בטרור. זו הייתה כמעט הבקשה של ביבי, רק בלי ההרוגים והפצועים, יש בישראל כבר יותר מדי כאלו.

במקום למשוך את המוחים באף עד ספטמבר, הכרזת המדינה הפלסטינאית, אפשר לסגור סיפור עכשיו. עוד כמה ימים יחולקו לכל המוחים צווי 8 והמאהל יתרוקן.

למי שלא מבין, המוחים הם אותם חבר'ה שעושים מילואים. אין סיכוי שהמוחים יסרבו לצהל, הצבא הוא עדיין צבא העם. אפילו שחלקים נכבדים מהעם לא נמצאים בו.

עכשיו תוסט תשומת הלב מהאיום הכלכלי, איום קיומי מאוד גדול, לאיום הטרור.

אותו טרור השיג מטרה כפולה, גם הנפגעים הישירים - אלה שמתו לחינם, אבל יש נפגעים נוספים. יהיו המוני נפגעים מעצם הפסקת המחאות. ניתן להניח שהמקהלה עליה מנצח ביבי תתחיל בשירת: "להעלותם לגרדום". את מי בדיוק? את המבצעים? הם מתים. את היוזמים? ברור.

אבל יש גם נספחים, כאלו שלא קשורים למקרה הזה, אבל עכשיו הם הפכו למטרה חוקית. אותם נספחים יכולים להיות קשורים לראשי המחאה, או אפילו להיות ראשי המחאה, השיוך הפוליטי לא מספיק חשוב.

רק לשם הדגשה, לא ציניות ובטח שלא נסיון להגדיר מה יותר כואב, בסוף הסבב הנוכחי כדאי להשוות בין כמה נפגעו מהטילים לכמה נפגעו מהכבישים. התוצאה ברורה לכולם, הכבישים גובים יותר קורבנות. רק שהכבישים תוכננו ע"י ישראלים, נבנו בפיקוח ישראלים (חבל שלא ע"י ישראלים) ושום פלסטינאי/מצרי/אום לא אחראי לתקלה שקוראת איתם. אין מישהו "לתלות" מול ההמון.

בשורה התחתונה, האיום האמיתי על ישראל הוא כלכלי. הטרור, שהוא מאוד לא נעים, לא גורם לנזק גדול כמו יוקר המחיה. בנוסף, את הטרור אנחנו מצליחים לרסן, את המחאות - מעלימים מתחת לשטיח.
הבעיה היא שהמחאות אינן נגד אויב מוגדר שניתן להפגיז. המחאות הן נגד שיטה שפועלת נגד האזרח, כדאי מאוד שנפנים, אנחנו אותו האזרח. עכשיו נשאלת השאלה - מתי זה יתפוצץ לנו בפרצוף???

יום טירונות לאבא מתחיל

חם בחוץ, אוגוסט עם החמסינים והמחאות. חם בבית, שירלי עם ההריון נגד המזגן. חם לאלה, 39.4 בשעה 4:30 בלילה.

האמת, החום התחיל אתמול. היא לא התנהגה כרגיל בגן, בדקו ומצאו יש חום. בהתחשב בכך שאלו תופעות צפויות של החיסון, לא דאגנו. עדיין מדדנו חום בערב, אקמולי ושינה, בלילה לא היה צריך אקמולי ולשינה היא חזרה כשרק הנחנו לה.

משום מה, דווקא בשעות בהן רוצים לישון, החום קופץ. כך יצא שב-4:30 הוקפצנו לאקמולי נוסף. ב-6:30 לאוכל, החום יורד התיאבון עולה. בינתיים שירלי דאגה לתור לרופא, 8:30, הגענו כדי לקבל אישור שאין בעיה מיידית. בקיצור יום מחלת ילד, אותו שכחתי לקחת כי מישהי הייתה אפטית מדי, אפילו לא שחקה עם הרופא.

חזרנו הביתה, התקוות שלי ליום עבודה התנפצו כמו חלון שחוטף לבנה. אמנם ניסיתי לסדר עוד משהו קטן ודחוף, אבל גם זה לא ממש עבד.

בשעה 10:30, שוב דרישה לאוכל, הפעם משהו קטן כי ב-12:30 יש ארוחת צהריים. איכשהו בזמן הזה, בין הארוחות, היא הייתה קצת ערה והתרוצצה בבית. אני לא בטוח שההתרוצצות הזאת היא דבר חיובי, כמות הנפילות שראיתי היום שקולה לכמות של החודש האחרון.

אחרי המרק של סבא וקינוח של אפרסק ושזיף, הגברת נפלה למיטה לשעתיים וחצי. אמנם היו כמה הפסקות קטנות לבכי, אולם הוא נפסק לפני שהספקתי לפתוח את הדלת לחדרה. הייתה לי מיני-מנוחה, או מנוחה-פעילה, או בצורה יותר ברורה: מנוחה-סיוט.

כשלבסוף היא התעוררה, הבכי לא השתתק לפני שפתחתי את הדלת, היא הייתה מבולבלת. ילד חולה זה דבר מעצבן. ילד חולה שלא מסוגל לדבר זה טירוף. מצאנו את עצמנו, שירלי הגיעה מתישהו לקחת חלק במסיבה, עושים טוטו-כאבים. מה כואב לה? הראש, הבטן, השיניים או הקוצים בתחת? יכול להיות שבכלל לא כואב, היא סתם עייפה, אי-אפשר לדעת ללא התערבות פולשנית.

אחרי בילוי עם אמא, שזה בילוי מפוקפק לאמא. אלה הועילה בטובה להירדם. ל-20 דקות, בכל זאת צריך לדאוג לתעסוקה לשני ההורים שלא ישנו טוב בלילה.

לקחנו אותה לסיבוב, שירלי קבעה תור להשחזת ציפורניים (אני יודע שיש לזה שם אחר, אבל אלו התוצאות) וצביעתן. הצבע, אדום, מיועד להקשות על זיהוי מתי היו תקלות מהן נשרט היצור הלא נכון. סיבוב באויר הצח, עשן המכוניות, עשה לאלה טוב. חזרנו הביתה, היא נרדמה כמעט מייד. שעה לאחר מכן קיבלתי את ההסבר למה, מד-חום שהראה 39. נכון שהוא גם הראה 38.6, אבל זה ברור מאוד. עוד אקמולי, הפעם אני מנוסה, מכין את אלה בצורה המתאימה לקבלת התרופה. גם אלה כבר מנוסה, צריך לתת את התרופה בשני חצאים כי היא מסובבת את הראש.

במצב הזה כבר הבנו, ארוחת ערב לא תהיה היום. הכוונה היא לארוחה בה אנחנו יושבים ביחד עם אלה, דבר אליו התרגלנו בשבועיים האחרונים. אלה קבלה את הבקבוק, ליקקה אותו מבפנים וחזרה לישון. החזרה לשינה לוותה בהתנגדות רשמית, 3 יללות וחצי שיעול, שיהיה רשום בפרוטוקול.

לסגירת היום בוצעה אמבטיה, עד כמה שאפשר לקרוא לזרם מים חמים שעובר עליה לפני הסבון ואחרי הסבון. המסכנה הוערה למטרת הניקוי הזו, האוכל לאחר מכן הוא רק להמתיק את הגלולה. אפילו האוכל לא היה מספיק, היא אכלה חצי ותפסה חרופ מיידי.

נקווה שמחר היא לא תעיר אותנו עם 40 מעלות.

מתנת יום הולדת

יום שישי, 5:30 לפנות בוקר, השכמה. השכמה לנו, לא לציפורים, הן המשיכו לנחור על העצים הרבה אחרינו.

מה גורם לאנשים עובדים לקום בשעה כזו ביום בו לא עובדים? מתנת יום ההולדת שלי. למי שתוהה, אני עדיין יליד ינואר, 27 בינואר, לא אוגוסט או כל דבר דומה. הייתה רק בעיה קלה בינואר, משהו טכני, הריון.

בגלל ההיריון המתנה התחילה להיגרר מפברואר למרץ, לאפריל, למאי, ליוני, ליולי, ביולי זה נגרר בגלל היומולדת של אלה - לא בגלל היריון. בסוף הגענו לאוגוסט. המתנה עצמה, אם מישהו הגיע עד לכאן מגיע לו לדעת, היא יום כיף בספא.

התחלנו את היום בלהפקיד ילדה וכלבלב אצל הסבים למשמורת, לפי התיאורים זה צריך להיות הסבים היו תחת משמורת. משם המשכנו בנסיעה לטבריה. בערך שעה ורבע, ללא שום דבר מעניין.

יום קיץ בטבריה משול לקורס בישול, מהצד של החומרים. למדנו נקודה כואבת זו על בשרנו האדמדם. לא לרייר, זו פריבילגיה של אלה בלבד.

אחרי שגמרנו את הבישול בדרך למלון, מצאנו את עצמנו בלובי קריר ונעים. ארוחת בוקר נוסח בית-מלון, רק צריך לרדוף אחרי הקפה שלי. מתברר שאם מבקשים יפה, אפשר לקבל קנקן של ליטר קפה לשניים. בהתחשב שאחת מהשניים בהריון מתקדם (גם לכיוון השולחן) מאוד, זה היה בשבילי בלבד. שתיתי את רובו לפני שהשירותים קראו לנו, או אולי לקפה, זה מה שטוענים כל הזמן.

ארוחת בוקר טובה מורידים בעזרת בריכה. במקרה זה, שלולית קרירה שנקראת בריכה. אמנם המראה כחול, אבל הגודל מצויין ללימוד שחייה. לשחות לא ממש, אולי לסחוט מיץ, רק זהירות מהברום (החומר שמחליף את הכלור).

בספא עצמו גילינו דברים חשובים. הראשון, יש לי שרירים תפוסים. מעט מסז' גורם לך לראות שכל מיני איברים בגופך תפוסים, רק שעד עכשיו הם לא עניינו אותך. דבר נוסף, לשירלי יש כמה שרירים לא תפוסים. אני מדגיש את הכמה, כי זה אומר שהלשון לא לבד.

עד הביקור בספא הייתי בטוח שהכל אצלה כבר כואב. היא זזה בקצב של צב מת. לזכותו יאמר, הוא גסס הרבה זמן. בנוסף למהירות המדהימה אותה פיתחה, היא גם מדברת על כמה כואב לה. מרוב הדיבורים על מה כואב בסוף לאלה ולי כואב הראש. לרומי כואב הזנב, היא מקשקשת בו בזמן ההסברים.

בסוף הטיפול זזנו לחדר המנוחה. לרבוץ על הכורסאות, לשתות תה ולשמוע שני ארסים מדברים בטלפונים שלהם ללא התחשבות במיקום. זה בדוק שהם ארסים, אפילו וירוסים לא היו מוכנים להתקרב אליהם.

שמחנו ברגע שהם נטשו ועברו להפריע למסכנים אחרים. אנחנו לא הכי נחמדים, אבל לפחות יכולנו לנוח קצת. המשכנו לשכשוכים במים, בלובי, בסאונה ובג'קוזי. לשניים האחרונים הלכתי לבד, הריון אמרנו?!?

השכשוך בלובי היה לסיכום היום, בעברית - אוכל. פלטת גבינות ורביולי. למי שחושב ששום דבר לא קיפח את חייו בגללי באותו יום, בארוחת הבוקר היה הרינג, הרבה הרינג והרינג כידוע הוא דג טעים. זה שקול לשירלי לא אוהבת אותו.

משם חזרה לקחת פושעת וכלבלב מהסבים. הפושעת מצדה למדה מה זה אבטיח, איך אוכלים אותו ואיך לוקחים אותו מהצלחות שעל השולחן. כדי להיות נחמדה, היא הציאה חתיכה ממנו לי ואח"כ לסבתא שהייתה עסוקה בלמזער כמויות לכלוך. לא צריך לדאוג, הפושעת אכלה לפחות 2 חתיכות אבטיח לפני שהיא עשתה בלגן. הכלבלב, באותו זמן, ברח פן יהפוך למגבת.

חזרנו הביתה עייפים, רצוצים ומלוכלכים טיכו. מזל שבקיץ לא צריך כמעט בוילר. בסיכום 3 מקלחות ברצף, שינה לאלה, 2 כוסות קפה, שינה לשירלי, כתיבת בלוג ושינה.

מסיבת יומולדת שנה

מסיבת יום ההולדת נגמרה. סידור הבית ימשך כמה ימים, אבל גם זה יגמר. למען הסר ספק, נעשתה לאלה בדיקת דם ראשונה על הבוקר, רק שהיא תבין שהחגיגה נגמרה.

אלה מצדה חייכה, הסתכלה בעניין על האצבע, המחט, הדם והמבחנה. בסוף הבדיקה, לפני שיצאנו, היא עוד חייכה לאח שלקח לה דם. החיים הטובים של ילד.

עד שהגענו לגן היא כבר הורידה את הפלסטר מהאצבע ושיחקה בו. בגן היא כמובן הודיעה שהיא רוצה את השלמת האוכל שלה. יום רגיל, ללא קשר למה שהיה אתמול.

באתמול, יום שבת, אפשר להגיד שישנו. זו הפעילות שביצענו רוב היום. בחלק שבו היינו ערים הייתה מסיבה לאלה.

בגיל שנה הילד לא ממש מבין את הרעיון. ההבדל בין מסיבת יומולדת להתפלשות במים של הכלב לא ברור, אלה הדגימה זאת ליתר ביטחון. המסיבה מיועדת להורים, משהו בסגנון חזרה גנרלית לשנים הבאות.

מתוך המתנות שהיא קיבלה, היו הרבה, נראה שהיא הכי נהנתה מהקרטון של האריזה. יכול להיות שזה קשור לעובדה שכולם, חוץ ממנה, שיחקו במתנות. לי אישית זה נראה כמו שהיא יותר אוהבת את מה שניתן להשמיד, אומרים שזה משתנה עם הזמן. יכול להיות שמה שמשתנה הוא כושר ההשמדה, נחיה ונראה.

בזמן האוכל, אין מסיבה בישראל בלי אוכל לפי 5 אנשים ממה שהוזמן, אלה דאגה לעשות עיניים לסבתא. התוצאות לא איחרו להגיעה, הסבתא נשארה רעבה, למרות הצלחת המלאה שהיא לקחה. אלה ש"לא אכלה הרבה" לפי מדד סבתא, נזקקה לסיוע קל ע"מ שלא תגלגל. אחרי דקה זה התהפך, היינו זקוקים לסיוע מצד אלה, שתנוח קצת.

לקראת סוף המסיבה, השלב בו כולם מתפזרים וההורים שואלים את עצמם "לאיפה נעלם ה..." אלה התעייפה. זה מצחיק לראות אותה עייפה, היא לא מצליחה לעמוד, נופלת, מנסה להזיז איברים לא בתיאום, אבל לא מוכנה לישון. ה"לישון" מפחיד אותה. יכול להיות ש"מפלצת יום-ההולדת" תבוא מוקדם יותר ותגנוב לה שעה מהיומולדת. לך תסביר לילדה שעדיין לא מדברת שהיום מתחלף ב-0:00, גם אם תגיעה "מפלצת יום-ההולדת".

אחרי שכולם הלכו, השכבתי את אלה במיטה. בכי הקיטורים נבלע, לפני שהספקתי לסגור את הדלת, בנשימה סדירה של שינה. תם יום ההולדת הראשון. טכנית, באוכל שהגיע כעבור שעה עוד היה מהיומולדת, רק שלא היה כוח.

זה היה יומולדת מיוחד, היחיד שנעשה ללא אחים. משנה הבאה ימי-ההולדת יהיו מרדף אחר כמה פושעים קטנים ומחותלים.

Ella is 1 year old

4AM in the morning on the 15th day of "Av", the jewish "valentine's day". That's the time our lives changed.

The water began to flow out of Shirley. We already knew that there's no reason to panic, it just means the baby wants to get born. What we were about to find out was that it takes time, almost 40 hours.
It's a rather large buffer for the change, but the change was bigger. Nothing can prepare you to the unexpected reality of a baby in the house.
Suddenly sleep was not granted. Going out means either someone to babysit, or taking half of the house with us. Almost overnight, all of my clothes turned to be "one time wearing only". A strange feature that wasn't known prior to that day.
Unfortunately for the "new born parents", babies don't come with a manual. To tell the truth, the instructions are time dependent, i.e. 5 minutes delay is a complete make over. We found that out usually at 11PM, and the proof continued 'till 3AM.

Yet the light shines. Suddenly, just a smile turns important, and the most basic actions a human does turn into a complex set. Turning from the back to front and vice versa made us happy for a week. The attempts to pet the dog sent us to heaven, and the syllables pronounced were confirming the location.
The walking experiments are a strange combination of heart-ache and exhilaration, depending on the "fall type". Falling can be painful, but the only way to learn to walk is by falling. Plus, learning to fall correctly is always a good idea.
It looks like being a parent is easy, but it's not. Every day is a struggle to give the little helpless flower the best, every night you pray you haven't done too many mistakes. Nothing, and it's absolutely nothing, can assure you you're doing right. There's assurance only when you're not doing it right, and only on rare occasions it comes in time.

Upon closing the first year we can look at our achievements and say: "we did it." The baby is jabbering full time job, everything is considered climb able - unless it runs away; the dog didn't run. The baby's folks learned the difference between the screams of "hungry", "tired", and "my diaper is full". Though understanding a baby is still a mystery to us.
And most important, a new baby (this time it's a boy) is expected by October.

אלה בת שנה

התחלתי לכתוב את הקטע הזה מזמן, פחות מחודש, אבל זה המון. במקור הוא היה מעין ברכה ליומולדת שנה של אלה, באיזהשהו שלב זה התפצל. נולדו 2 קטעים מקבילים, הראשון לאלה וכנראה יישמר בשבילה להרבה זמן, השני מובא כאן.

זהו סוד גלוי שעם הילד הראשון נולדים הורים. מה שלא ברור הוא מה הם עושים. אנחנו מצאנו את עצמנו לפני שנה במצב זה, טוב, בערך שנה פחות שבועיים עקב השהות ברמבם. עדיין זה התחיל ביום הלידה.

אחרי השלב של השוק, הזמן בו אתה בוהה בתינוק ישן שהאחות אומרת שהוא שלך. הגיע שלב החיתול. מצאתי את עצמי מחזיק, לא יודע עם 2 קילו נחשב למחזיק, תינוקת ואומרים לי שצריך להחליף לה. להחליף לה הורים היה קצת פחות מפחיד מלהחליף חיתול, זה שבעתיד זה מסתדר לא ממש הרגיע באותו הרגע.

ביום הראשון בבית מצאנו דבר חדש להסתבך איתו: אמבטיה. למה צריך לרחוץ את הדבר האדמדם הזה??? לוקח זמן להבין איך נעים לה, מתי היא תתרוקן לאמבטיה ובכלל איך מערבבים תינוקת ומים עם סבון בלי להציף את הבית.

זה היה מפחיד למדי לגלות שפתאום יש משהו נוסף שנוחר בבית. התרגלנו אחד לשני, גם לכלבלב שמשמיע סרנדות בסלון כבר התרגלנו, אבל תינוק זה משהו אחר. בהתחלה יש עריסה בחדר השינה, זה נוח בערך כמו לפזר שם זכוכיות, זה גם עם אותו אפקט, כואב באצבעות של הרגל. מתישהו מעבירים את העריסה לחדר, אבל לזמן אין הגדרה כשלא ישנים לילה רצוף, אז המתישהו הופך להיות "ביאת המשיח" ובינתיים אין יום ואין לילה וליתר ביטחון - אין חדר שינה.

תינוק בבית, אור בבית, מכונת הכביסה עובדת שעות נוספות ובכלל חשבון החשמל קופץ. כל זה נכון, אבל מתברר בדיעבד. גם העובדה שכל הבגדים הפכו בין-לילה לחד-פעמיים, הגיעה בדיעבד. אין סיכוי שהחולצה תשמש אותך שוב ללא כביסה, אפילו שהיא הייתה עליך 5 דקות. החיתול, סימן ההיכר של הורים, הפך לדייר קבוע על הכתף. מגבונים לחים צצו כפטריות אחרי הגשם בכל נקודה.

תופעה נוספת שגילינו היא שכל דבר ניתן ללעיסה, גם הכלב שכמעט חטף ביס בזנב וליקוק ציפורניים דלוקס. ספרים, עיתונים, שלטים וכל דבר אחר שנמצא בסלון זכה למקלחת מטעם הלשון. חתיכות אבק שלא ידענו על קיומן הופיעו בין רגע במרכז הסלון, לרוב בדרכן אל הפה ולפעמים בדרכן מהפה.

הרופא, בחור באמת נחמד, פתאום הפך למכר קרוב. אפילו עם כל הבדיקות בהיריון לא הגעתי לכמות הביקורים שעשינו בשנה לתינוקת. רובם בגלל שיעולים, שלשולים ואודם. מתברר שלתינוק יש הרבה וירוסים וחידקים להכיר, איכשהו הוא באמת מכיר אותם מהר.

כשהתינוק מתחיל ללכת, על 2, מתברר שיש בעיה נוספת, הרצפה. זה לא שהרצפה עקומה, זה העובדה שהיא קשה. כמות הנפילות שתינוק מרביץ, בעקבותיהן גם התקפי-לב לכל מי שבאזור, הן בלתי-נגמרות.

אז מה בכל זאת היתרון בתינוק?

האמת לא ברור.
זה סתם כיף לשבת על הספה בבית ולראות משהו חמוד מתרוצץ אחרי הצעצועים, מטפס עליך ורוצה ממך חיבוק/נשיקה/סתם יחס. זה נעים לראות את קבלת הפנים בבית, התחרות בין התינוק לכלב על מי יגיע ראשון לחיבוק/לטיפה, הכלב לרוב מנצח. זה כיף לקבל את החיוך של "טוב לי איתך" מיצור קטנטן.
בשורה התחתונה זה כיף כי זה מישהו שבאמת רוצה להיות איתך ולא מרגיש צורך להסתיר זאת.