הלילה הלבן של אלה

לילה לבן כמעט תמיד היה חגיגה, הכמעט הוא מתקופת הצבא. לא ברור בגלל מה ואיך מצאנו את עצמנו מסבירים לאלה על המשמעות של לילה לבן. אלה מצידה התלהבה חמיד רצתה לנסות.
כשאני חושב על זה בצורה רצינית, הלילה הלבן הראשון שלי היה כנראה בכתה ד' בפורים. רק שאז חזרנו לבית של ההורים לישון בשניה שנגמרה המסיבה (5:00 בבוקר). בכתה ו' זה כבר היה במחנה של השמוצ, שם זה בגלל הסכנה שתקום אינדיאני אם תישן בלילה האחרון.
לילה לבן היה עם הילה מיסטית מסויימת עד הצבא. בצבא הפכו את המיסטיקה לעונש על חוסר תפקוד. שם גם למדתי שכדי להתקדם צריך לדעת להעיף את החרא לדשא של השכן. בצבא התקדמתי רק אחורה.
עם סיום הצבא הלילה הלבן חזר למיסטיות, רק בתוספת של טכנולוגיה יותר חדישה. את הוידאו הישן כבר התחיל להחליף מחשב, נוסף כלבלב שיעזור להעביר את הלילה וגם החברים כבר לא קרסו כמו זבובים במהלך הלילה הלבן.
לאלה אמרנו שבגילה לילה לבן מלא לא יילך, אבל "חצי לילה לבן" הוא קביל. חצי לילה לבן הוא בפועל ללכת לישון מאוד מאוחר (שזה אומר אחרי 21:30). כמובן שהיום שזה יצא לפועל היה אחד הימים העמוסים ביותר של הפסח. יום שאותו התחלנו מוקדם - בכדי שלא נהיה בלחץ הפיקניק. התכנון הצליח, לא היינו בלחץ, לפחות עד שהגענו חזרה הביתה והרחנו את עצמנו. כשהרחנו את עצמנו התחלנו במרתון מקלחות, הריח היה עד כדי כך בלתי נסבל שמוקה פשוט לא ידעה במי לבחור כקורבן רחרוח ראשי. בפועל יצא שהילדים רצו 6 שעות בחוץ, מספיק בשביל שהם לא יריבו בערב. במצב זה, לאחר ארוחת ערב קלה (ירקות ושיפוד / טוסט) פתחנו בחצי לילה לבן. הטרמיטים הספיקו לחסל מספיק אוכל בפיקניק ובדרך חזרה כי לא חשבתי ושמתי את השאריות ביניהם, כך לפחות נחסך החלק של לאכול דברים לא מוגדרים שנמצאו במקרר.
התיישבנו מול הטלוויזיה וראינו סדרה שאלה אוהבת. בשעה 22:30 הלילה הלבן של אלה נגמר, היא שפכה לאגר אחרי היום הארוך.

שלום אחרון לחבר

יום שישי, שעות הצהריים החמימות, אנחנו בחתונה ואז מגיע הטלפון. הודעה קצרה וחותכת - הוא מת.
זה לא היה מפתיע, הסוף היה כתוב כבר שנתיים, זה רק שאנחנו לא האמנו שזה יקרה. מי חושב שחברים שלו הולכים למות? גם הסרטן לא גרם לנו לחשוב אחרת, איכשהו תמיד חשבנו שיהיה גם מחר. שיחת טלפון אחת גדעה את המחשבה הזו כמו במכת גרזן.
שירלי התמוטטה ברגע שהגענו הביתה. שיטת התמודדות מוכרת, אבל לא נחמדה. מצד שני, זה היה הזמן היחיד שבו היא יכלה לעשות זאת. ביום שבת בבוקר אני תוכננה לי הפלגה להסמכה על הסירה הקטנה ואי-אפשר היה לבטל.
בשבת דאגנו לדחוס דברים, הפלגה שלי, מפגש משפחתי (קדם יומולדת וסוף אשפוז) וקניות של הדברים שחסרים. בהפלגה איבדתי כובע לרוח, אותו כובע שליווה אותי מהיום בו נשרפתי בסידני. רוח של 22 קשר (נודע לנו בדיעבד) לקחה את המס שלה. אנחנו ברחנו חזרה למרינה עם זנבות המים שמשפריצים לתוך הסירה.
ביום ראשון ההלוויה. זה עצוב לקבור חבר. למען האמת זה לא נתפס. בסך הכל זה חברים בגילנו. עם ילדים לא הרבה יותר גדולים מאלה ושביט.
למרות כל העצב (ולא חסר) עדיין הוא הצליח לדחוף את האור שלו. לדאוג למפגש עם החברים, לתת את התובנה הנוספת ולהזכיר את מה שהספקנו לשכוח עם הזמן.
פתאום נזכרנו באנקדוטות מן העבר, אירועים קטנים ומבדרים. נזכרנו בכנס בפסח בכפר הירוק בו רצינו להזמין מפיצה מטר, אבל לא פענחנו מאיזה סניף. חצי שעה ניסינו עד שהתייאשנו ועברנו למתחרים.
טקס ההלוויה נערך בזמן הפוגה בגשם, כאילו שגם השמיים יכולים לחכות. לנו זה נראה אפילו יותר מפליא, הגענו מהבית, מהשמש לתוך האפור של העננים. הגשם ליווה אותנו אל החניה ואח"כ מהחניה, אבל לא בזמן הטקס.
בדרך חזרה הביתה עשינו את עצירה החשובה לקניית אבן לפיצה. אולי זה בגלל הקוריוז שהוזכר קודם, אולי בגלל משהו אחר, בכל מקרה גם זה יירשם לזכותו. יש אנשים שמצליחים להשפיע אפילו מהקבר, ופה זה לטובה. שובל האור ימשיך לאורך שנים רבות.

התכוונתי לסיים כאן, אבל יש אלה בבית. אותה אלה, קצת לפני השינה, מגיעה אלי עם השאלה "נכון שאתה לא תמות בקרוב?"

למי מתפלל חילוני?

אני אתחיל מהסיכום: אמא שלי עדיין חיה!
זה נשמע קצת מפוצץ, אבל זה לא הרגיש לנו כל-כך בטוח במשך כמעט יממה. ונדרשה יממה נוספת בכדי שנקבל אישור שהיא מתפקדת.

אמא שלי עברה ניתוח, פרוצדורה מוכרת, לא הכי נחמדה ובכל זאת לא מיוחדת. זה לא היה מיוחד עד השלב בו היא חטפה סיבוך בזמן הניתוח. מכאן מתחיל מחול שדים.
דבר ראשון, הניתוח התארך בשעתיים. דבר שני, כל התוכניות להתאוששות השתנו. מספר דברים נוספים עוד צפויים להתגלות, אבל נחכה להם בסבלנות.
התכנון המקורי היה ניתוח, אשפוז ושחרור הביתה לאחר 5 ימים. כבר באותו יום התכנון השתנה. מ"הביתה" אחרי 5 ימים ל"למחלקה" אחרי 5 ימים. את ההביתה אנחנו מפקירים בשטח, בתקווה שהוא יחזור לבד.
בכל הבלבול הזה הבנו שהיינו שמחים לבוא בטענות אל איזו ישות שיודעת הכל. מישהו שנוכל לשאול אותו "למה?" ולקבל תשובה. הרופאים ענו לנו שזה קורה לפעמים, אבל אין להם הסבר למה ולמי. תשובה מועילה.
כל רב מתחיל (או כומר או אימאם או איש דת אחר) היה נותן לנו תפילות לאל כלשהו ועושה סיבוב על הארנק שלנו. בפועל זה לא עוזר, אבל זו טרפיה מצויינת. היינו הולכים על זה בכיף, "הורד דאגות מראשך במהירות שיא", רק שזה גם ממשיך ל"הורד את ראשך כי הוא דאגה". לא חסרים לנו סיפורים כאלה היום.
נכון לכרגע אמא בטיפול נמרץ, נושמת בכוחות עצמה (זה לא היה כך במשך יומיים) ומחוברת רק לכ10 מכשירים. אבא שלי כבר איבד את השפיות, זה בדרגה של לשמוע מה שהוא רוצה מהרופא. אנחנו מקווים לטוב וממתינים לנס.

יום או יומיים עוברים והיא כבר לא מונשמת. זו התקדמות כבירה, והדאגות שלנו משתנות. לפני כן זה היה מה עושים לידה, מה לוחשים בתקווה שהיא שומעת. עכשיו זה כבר תרגילים. צריך להבין שבתרגילים הכוונה היא לדברים הכי פשוטים, נשימה עמוקה, הזזת יד או רגל, אלו לא תרגילי הכושר הרגילים.
פתאום כבר אפשר לחשוב על יציאה מה"טיפול נמרץ" למקום יותר הגיוני. כמובן שזה רק לחשוב, ייקח זמן עד שהמחשבה תהפוך לפעולה. בינתיים אנחנו אופטימיים. פה לאבא שלי יש יתרון ענק, כשהרופא אומר "המצב לא טוב" הוא שומע את המשפט בלי ה"לא". אני לא בטוח האם זה בגלל שהוא לא שומע טוב או בגלל שהוא לא מבין שהוא חי.

שבוע לאחר הניתוח, אמא הצליחה להישאר ערה, ולהשתגע מאבא. אבא שלי לא שומע ולא חושב, המשמעות של זה היא שהוא לא מבצע שום הוראה בצורה הנכונה. זה התחיל בלאכול את ארוחת הצהריים של אמא, היא לא רצתה לאכול ואבא ניסה לשכנע אותה בדרך הקנאה. זה לא ממש הצליח, לא נראה לי שאמא קנאה בעוף שסיים בקיבה ועל המכנסיים של אבא.
אחרי האוכל זה היה סדרת הסברים לא ברורים, לאמא יש יכולת להסביר לאבא דברים. אני מעדיף להסביר לו בשיטה הקלאסית "ראה וקדש". בסיכום הוא התפטל מעט על הכסא, נרדם ולא נרדם, כסא ממש לא נוח לשינה.

יום לאחר מכן הם עברו למחלקה לאשפוז. אבא הגיע למנוחה, אמא מתחילה בעבודה הרצינית - שיקום.

שביט וכתה א

שביט אמור לעלות לכתה א בשנה הבאה. דבר זה העלה כמה ספקות לגבי מוכנותו, מה שאומר בדיקות. הילד עבר אבחונים אצל רופא התפתחותי, קלינאית תקשורת, מרפאה בעיסוק, פסיכולוגית ורק אז העבירו אותו לפסיכיאטר שיכול להוציא מסקנה.
זה היה מדהים ומתסכל לראות איך כל אבחון יצא באותה תבנית: "אין לו בעיה בתחום שלי, יש לו בעיה בתחום של ההוא." הילד פשוט מטייל מאבחון לאבחון בלי מסקנה אמיתית, מתכון אידיאלי לשגע את ההורים, אבל לא מועיל.
בשורה התחתונה, הגיע פסיכיאטר אחד, בדק את כל ערימת הניירות שכבר הצטברה משלל האבחונים הכושלים - עיקם את האף מה"אבחונים", הוסיף ניירות משל עצמו ושם אבחון. שביט על הספקטרום האוטיסטי. זו אבחנה מאוד כבדה בעיקר כי נראה שיש לו מספר בעיות קלות, אבל השילוב ביניהן הוא מה שמפריע.
בפועל, שנייה אחרי האבחנה המפוצצת, שביט נשאר אותו ילד חמוד. הוא ממשיך לריב עם אלה על מה רואים בטלוויזיה, הוא מתלהב מאותם מאכלים והוא משגע אותנו בדיוק באותה מידה כשאין לו גרביים בבוקר. בקיצור, "המחשב כבר מצא שם למילחמה אפשר להרגע." (מצוטט מ"סיכוי קלוש" של שרון הולצמן).
בכנות, האבחנה לא באמת מעניינת אותנו. זה מיועד לדברים אחרים. לאנשים קל יותר לקבל התנהגות בגלל "קלינואסינרגיהלוקסטית" מאשר מסיבה לא ידועה. זה לא משנה לרוב האנשים מה זה בכלל "קלינואסינרגיהלוקסטית", או אפילו האם זה קיים (זה לא). העיקר שזה מאובחן ע"י תעודה (גם תעודה של רופא אליל היא תעודה לצורך זה).
כשהסתיימה האבחנה גילינו שזו רק ההתחלה, צריך אבחנה נוספת ע"מ להפוך את האבחנה לתקפה, רוב האבחנות לא צריכות את הפרוצדורה הזו, רוב האבחנות גם לא משמעותיות כל כך. מה שאומר עוד הרבה התברברות מול אנשי מקצוע בתחום הרפואה, מצד שני סוף-סוף נוכל לעזור לשביט בכלים נכונים ולא ב"כלים שעוזרים לשכן", שבחלק מהמקרים הם דאגו ליותר נזק מתועלת.

הדבר המעניין מבחינת אלה הוא לא האבחנה, היא לא באמת מסוגלת להבין אותה (אולי בעתיד זה יהיה רלוונטי), היא עדיין דואגת לריב איתו על הדברים הרגילים ודואגת להחביא ממנו את השלט של הטלוויזיה. האמת שקצת בצדק, הוא פעם אחת החביא אותו ושכח איפה, 3 ימים הפכנו את הבית עד שמצאנו את השלט ליד משחות השיניים הסגורות.

עכשיו לדבר הבא. צריך לזכור שהאבחנה חתיכת נייר, לא החיים של שביט. עד כמה שידוע לי החיים קצת יותר חזקים. אנחנו רק נצטרך לעזור להוכיח את זה.

חמקמקותו של הזמן

תמיד כשיש בלגן הוא מתנקז לאותו שבוע. אין מצב שנוכל לפזר את הביקורים הדחופים בין שבועות שונים, משהו כמו יום בשבוע להגיע לעניינים האישיים.
בפועל יצא שלשירלי יש מבחן בית להגשה, לאלה יש בדיקות רפואיות דחופות, לי יש עבודה (שם זה קבוע מוגדר בתור דחוף-בהול-לאתמול) ובנוסף פעילות השלמת פערים. ליתר ביטחון הילדים עדיין מגיעים פעמיים בשבוע לשחייה, גם שירלי. מה שאומר שכדי שיהיה זמן פנוי למשהו צריך תכנון.
לתוך הבלגן הזה נוסיף את זה שבימי שישי בבוקר שירלי מלמדת ואני לוקח קורס וקיבלנו 0 עגול ויפה של זמן פנוי. בזמן הזה אנחנו חייבים לבצע שני ביקורים חשובים.
בכדי לזרוע קצת מלח על הפצעים, נוסף טכנאי (שהגיע בדיוק לא בזמן) גיחה למשרד (על ה)פנים לחידוש דרכון של שירלי ונסיונות עקרים לתפוס את הקבלן לצורך תיקון קטן בדירה. את השפיות שלנו יהיה אפשר לחפש בקרוב במאדים, לפחות עכשיו מובן לשם מה שולחים לשם ישראלי.

כאן מתחילה היווצרותו של הר. לא סתם הר, אלא הר הכביסה. זה לא יאמן כמה כביסה מייצרים 2 ילדים וכלב. הכלב מייצר כביסה אפילו בלי ללבוש בגד אחד, זה רק מעצם "העברת גורמי ריח בין החוץ לפנים, ולהפך." כלב אוהב להביא ריחות מעניינים שהוא מצא בחוץ, זה מגעיל. המצב ההפוך, בו הוא מוציא ריחות מעניינים מתוכו החוצה נחשב לנסיון התעללות בכל מי שגר בבית.
הר של כביסה מלוכלכת הוא המצאה ששירלי מכירה היטב, אין יצירה ספרותית שהיא לא ערימת הכביסה המלוכלכת של מישהו. כמובן שכל סופר דואג להאיר את הבוידם של חברו, בשביל זה יש חברים.

הקורס שלי שהוזכר לעיל הינו חלק מרשיון שיט (סקיפר בשפה שאנשים מבינים). בגלל שיש לנו "עודף זמן פנוי" התחלתי את הקורס, האמת היא שזה תוך הנחה שבעתיד יהיה זמן פנוי - על הים בין נמל לנמל. בינתיים זה דואג לתעסוקה נוספת.

את הפצצה הכבדה אני שומר לפוסט הבא.

שנה חדשה

שנה חדשה מביאה גיל חדש (הקלות של חישוב הגיל לילדי ינואר) ורוחות חדשות. הגיע הזמן לשינויים.
זה התחיל במסיבת סוף שנה והמשיך לחגיגה כללית. הילדים שינו צהרון, הסיבות לא משנות,  מבחן התוצאה הוא שהם נהנים. שירלי התחילה בהתנסות בהוראה, המיקום הוא מבחינה מטאפורית 3 מטר מעבר לסיפון. קרוב מספיק לספינה בכדי שיהיה ניתן להציל, אבל זה בלב ים בכל זאת. התהליך היה מוזר, מצד שני, כנראה שזו השקעה משתלמת.
אפשר להגיד שהשינויים הם תוצאה של התהליך משנה שעברה. תהליך שהתחיל בהבנה ששירלי בריאה - שזה אומר אין מגבלות של להופיע כל שבוע בבית החולים. עבור הילדים גם סבתא אסתר הייתה בריאה - היא הייתה בביתה והגיבה למה שהיא שמעה (לצערי זה לא היה הרבה...)
עם התובנה הזו, והתובנה הסמויה שיש לאיפה להתדרדר, החלטנו לנצל את הרגע. טוב, החלטנו זה לא בדיוק עשינו ישיבה והוצאנו פרוטוקול. פשוט הבנו שצריך למצוא כל פעם עוגן חדש ולחתור אליו. סופ"ש פה, מפגש שם, הצגת תיאטרון (שגרמה לי להבין שהמגבלה היחידה בלצאת לתל-הביב היא כספית) ועוד דברים שונים ומשונים.
יותר טוב לנסות ולהיכשל מאשר לא לנסות. כמובן, עדיף לנסות ולהצליח, בשביל זה יש מנגנון קסם שנקרא תכנון. אותו מנגנון גורם לזה שעכשיו יש מספר תוכניות עתידיות, מספר יעדים להשגה ואנחנו יושבים ומתעדפים. לצורך ההסבר יושבים הורחב למידות של פיל.
איכשהו יש יותר רעיונות מזמן. חלקם מתנגשים, חלקם סתם לא ישימים וחלקם בדרך למימוש. הדובדבן שבקצפת ייחכה לעיתוי המתאים, שזה לא עכשיו. אבל כנראה שבקרוב.

חופשת תיקון

'יום ראשון, חודש דצמבר, הגשם מטפטף מהשניה שהכנסתי את שביט לגן ועד שיצאתי מהבית - בשעת צהריים. כך מתחילה חופשה קצרה שלנו.
החופשה תוכננה לפרטי פרטים כבר חודשיים, מתברר שעם שני ילדים הספונטניות לא קיימת. כל יום בחופשה שלנו (שמקבילה לחופש חנוכה שלהם) חייב תכנון ברור, איזה ילד נמצא עם מי ועם איזה בגדים. סעיף הבגדים הפך לקריטי עקב גדילה של הילדים, וחוסר האכפתיות של שביט לממדי הבגד. הנעליים שלו הוחלפו ל4 מידות קדימה, הנעליים הישנות הורחבו לדרגה חדשה, אין הסבר יותר טוב לעובדה שהוא הלך איתן. התברר לנו שהייתה סיבה שהוא לא הצליח לנעול אותן. עכשיו כשהוא לא מצליח לנעול זה כי הוא שוב החליף ימין בשמאל.

הגענו לאשרם מעט לפני השקיעה, כנראה שלאחר החלפת התאריך העברי. חיפוש עצמי קצר - את פנינו קיבלו טווסים, יונים, 2 חמורים וכלב פירנאי שרבץ על הגדר; ומצאנו את הקבלה. עוד הסבר קצרצר ולחדר. איכשהו הסבר ההגעה לחדר כלל מעבר ב"דשא". הכוונה היא לשטח בוץ שמכונה דשא, זה להבדיל משטח בוץ שמכונה כביש. בפועל הבנו בהמשך שזה לא באמת משנה, על שניהם עוברים טווסים, רגליים, סנדלים ואפילו נעליים.
הספקנו להתארגן בקושי ורצנו למדיטציה ואוכל. אמנם אוכל צמחוני, אבל מהסוג הטעים והמזין, להבדיל ממקומות אחרים... אחרי שאכלנו כמות טובה גלגלנו את עצמנו לחדר ולשנת לילה טובה.
את היום השני פתחנו לפני שהתעוררנו ב"מדיטציית מדבר", שעת בוקר מוקדמת, המדבר קר ורק חבורה של דובים קטנים מסתובבת. המדיטציה הסתיימה בארוחת בוקר. הפעם כבר ידעתי איפה החלב לקפה כך שהשתדרגנו בכוס נס. מבחינת שירלי הקינוח של אמש - לחם עם שוקולד שנלקח ישירות מהמטבח, היה יותר טוב.
את היום בילינו בהיכרות עם המקום ורביצה במיטה. האמת היא שלמעט 4 שעות בצהריים זה די קר לצאת מהחדר בחורף, לכן בילינו בחדר. מדיטציית ערב קצרה ואוכל היו אמורים לסגור את היום, אבל בערב הייתה מדורה ספונטנית (שהחליפה את הדלקת הנרות) ומצאנו את עצמנו שם נהנים משירה וסתם מהכוכבים.
בבוקר האחרון קמנו מאוחר - ישר לארוחת הבוקר. בפועל עדיין היינו צריכים להמתין לאוכל, אמנם הבנו את הנקודה שהאוכל מוגש לפחות רבע שעה אחרי השעה הייעודה, אבל שירלי התבלבלה בין רבע לשמונה לשמונה ורבע ושוב הגענו בזמן לאוכל. לאחר מכן, בזמן הבאת התיקים לרכב, ראה אותי מי שאחראי על הקבלה. למרות שהוא זה שהסביר לנו שאנחנו צריכים לעזוב עד 11:00, הוא נראה טיפה מופתע מזה שאנו עוזבים. הופתעתי לטובה.

הגענו חזרה הביתה, מוקה שמחה לחזור לבית מהחופשה שלה, שביט כהרגלו רצה דברים שאין. לקח לו מעט זמן לחזור להבנה שהוא לא יקבל גם את הדברים שיש אם הוא ימשיך בדרך הזו. בנוסף הטרידה את מנוחתו של שביט העובדה שאלה לא הייתה נוכחת, שזה אומר אין עם מי לשחק ולריב.
אלה חזרה יומיים לאחר מכן. חזרה כמעט רגילה לחלוטין, רק הקימה המאוחרת בבוקר הסגירה את השהות אצל הסבים. שביט נאלץ לשלוף את נשק יום הדין בשביל שהיא תקום, הוא נאלץ להזכיר לה את הסרט שאליו אנחנו הולכים. כמובן, מאותו רגע מנוע סילון נכנס לפעולה בבית.