פסח

עברנו את ליל הבלגן. היה יפה, מרענן, חגיגי וכל הדברים החשובים. בכל זאת, הדבר החשוב ביותר באותו יום התרחש בבוקר.
קמנו לנו בשעה 7 לפנות בוקר. הציפורים עדיין נחרו על העצים, אלה - לא. ברגע שאלה לא ישנה, גם אנחנו לא ישנים. שביט לא נכלל באנחנו, הוא מסוגל לישון בכל מצב, הוא גם מתעורר מכל שטות.
יום רגיל, אין דברים מיוחדים. שביט התעורר בהמשך, התארגנות, אוכל לרומי, אוכל לנו. איפה נכנס הדבר החשוב? כאן.
בכדי לבצע משהו עם 2 הידיים שלחתי את שביט אל רומי. קורה הרבה, הילדים והכלב נשלחים לנקודה בה הם לא מפריעים. שביט בלי טיפה בעיה מודיע: ״האו״.
שירלי לא הייתה בטוחה, וביקשה ממנו לדבר עם רומי. עכשיו כבר היה ״האו האו״. לחג הפסח קיבלנו הוכחה חד משמעית, שביט מתחיל לדבר.
רק חבל ששביט בגיל ס מבין שיותר חשוב לדבר עם כלבים מאשר עם אנשים.

פסח - חג עם אצות

פסח מתקרב בצעדי ענק. את הילדים מכינים לשירת ״מ(ה נ)שתנה״ ובמקביל מכינים פקקי אוזניים, כדי להיות בטוחים.
בתוך יצירת הבלגן העילאית, שנקרא ״סדר פסח״, חבויה היסטוריה. רק שההיסטוריה אינה חשובה, בישראל אף-אחד לא טורח ללמוד היסטוריה. כאן חשוב רק העכשיו אולי גם טיפה מהאתמול. רץ אחד מת במרתון תל-אביב, דמו ישמש כחרב בחירות. אותם אלו שקוראים לחולדאי להתפטר בגלל המוות, היו קוראים לחולדאי להתפטר ״בגלל דחיית המרתון״. היושר שלהם אינו מוטל בספק, הוא פשוט לא קיים. חשוב לציין, לא הצבעתי לחולדאי ואני גם לא מתכוון להצביע עבורו.
חזרה להיסטוריה, אחרי ההסחפות מההווה. יציאת מצריים היא הנקודה ההיסטורית החשובה ביותר לבני-ישראל, מנקודה זו יש ״עם ישראל״. נעזוב לרגע את השם הנוראי ״ישראל״ (מי שלא מבין - שיברר את מקור השם) ונסתכל על בית-יעקב.
במשך ערב שלם אנחנו עסוקים בנסיון להסביר לילדים מה זו ״עבדות״ ומה זו ״חירות״. הנסיון הזה נועד לכישלון קולוסלי, קשה להסביר לילד מונח אחד מתוך השניים. הסברת שניהם ביחד בסוף מסתכמת ב״הם הפכים״, רק שלהשקיע 4 שעות בהסבר הזה נשמע מוגזם. מנגד עומדת תמיד הבעיה הפולנית ״מה יגידו השכנים״. לפעמים נדמה לי שאני צריך לחנך את הילדים לא שיהיו בני-אדם, אלה שיראו טוב לשכן, אפילו שאני לא יודע מה שמו. זה לא משנה האם הילדים בריאים, זה משנה שהם יהיו פחות חולים מהילדים של השכן. במקרים בהם זה לא מתאפשר, צריך למצוא ״כח עליון״ שאחראי לכך. אותו ״כח עליון״ חייב להיות גדול מה״כח עליון״ של השכן, מאותן סיבות.
עוד בנוגע לחג החירות. יש ממשלה חדשה בישראל. הממשלה הזו נראית כמו חלום רטוב של רבים מאזרחי ישראל. ראש-ממשלה חסר עמוד שדרה, שאת ביציו חילקו ביניהם שותפיו. נפתלי סנט, מחזיק בביצה הימנית. כל נשימה לא במקום תהווה עילה לספק לחיצה ספק מעיכה. על הביצה השמאלית, השתלט יאיר לפיד, ליהוג מיותר מבית היוצר של ביבי יגרור דריכה. על הנקניק שבאמצע שולטת שרה, ליתר ביטחון היא משחיזה סכינים.
כך, לתוך חג החירות נשפכת השאיפה הכלל ישראלית לחירות כלכלית. אם לא חירות, לפחות ניתן יהיה להתחיל בקציר העומר או הביבי.
לסיום נושא החירות. דוגמה לחירות המחשבה מבית היוצר של אלה.
בעת הכנת השפק, בשלב בו הוא חולק לצלחות המונחות על השיש לפני ההבאה לשולחן, אלה עומדת על השרפרף ומסתכלת. הריח מדגדג את אפה וידה נשלחת לצלחת. מיד אני אומר לה שאסור לשלוח ידיים. היא הבינה, יותר מדי טוב. מתברר שניתן לשלוח לשון ואת שאר הפה לצלחת, ולא להשתמש בידיים. חירות המחשבה נוצלה עד תום. את ההוראה הבאה כבר לא ניתן היה לעקוף - תודות לאסימוב והרובוטים שלו.

שלום כסא

אין דבר יותר כיפי מלקחת כסא אוכל של תינוק למחסן. הכיף הוא לא בגלל הכושר, זה בגלל המשמעות. זוהי הצהרה: הילד גדול.
להבדיל מאלה, שביט לא נותן התראות. הוא לא ניסה לעלות על הכסא במשך שבוע. הוא לא ניסה לעלות על הכסא בכלל. הוא פשוט הצליח במכה הראשונה.
כך, מעט לפני ארוחת הערב, שביט היה על הכסא. אלה רצה כרוח סערה, מדברת את עצמה לאבדן הנשימה, האדון יושב. שביט, בלי רעש, בלי השאגות המוכרות, פשוט עלה על הכסא - והיה שם.
המיקום החדש לא ריגש אותו, גם לא את אחותו. ברגע בו סובבתי את הגב, שניהם התחילו לכרסם מלפפון חמוץ מהקופסה הפתוחה. אלה מוציאה, מעבירה לשביט, אם אין צעקות, אז היא לוקחת גם בעצמה. אין כמו ילד קטן ע״מ לתסכל הורים. עליו אי-אפשר לצעוק ועליה לא ברור על מה צריך. עצם הנתינה - רצוי, רק שלא במטרה להתחמק מעשיית שטות. ההסבר שעכשיו לא הזמן, נתקל בבעיה הרצינית של ״מתי זה הזמן״, למרות כל הנסיונות.
המיקום החדש של הכסא מציב בפנינו מספר אתגרים. ראשית, אלה לא אהבה את משחק הכסאות שבוצע. שנית, שביט, למרות שהוא שולט ברזי משחק הטיפוס, לא יודע לרדת למטה. כמובן שאתגרים מסוג סדר וניקיון אינם מוזכרים בצורה מפורשת.

כך יצא שכעבור מספר ימים, ערב פיצה תקני, שביט כבר בכסאו החדש. אלה, אחרי מספר שכנועים, בכסא חלופי לידי. תוך כדי טריפת פיצה אלה קולטת ששביט לא בולס. שביט לרוב אוכל לאט, זה נותן לו אפשרות לאכול הרבה יותר. אלה לא הייתה מוכנה לקבל איטיות זו ללא תגובה. חיש מהר היא קפצה לעזרה, הכפית בידה. לצערי, לא הספקתי לצלם. התיאור יספק:
חזיר מאכיל חזיר (לא בחזיר, הפיצה הייתה כשרה) על רקע צעקות ה״חזיר״ של אבא.

חגיגות יום הבושה הלאומי

בשנות ה-30 של המאה הקודמת, אי שם באירופה, גרו הסבים שלי. הם היו מספיק חכמים לברוח. כעבור מספר עשרות שנים הם נשבעו: ״לא עוד!״
היום התחלחלתי לגלות שבמדינת ישראל רומסים הכל. תחת ״שיקולי ביטחון״ חזרנו למשטרים האפלים ביותר, לאפליה על בסיס אתני. אוטובוס נפרד לפלסטינים. לא מספיק הבידוק המשפיל אותו הם עוברים, עכשיו, בשביל לרחם על המצפון של שאר הנוסעים (יהודים כשרים - כמובן) זה יהיה בנפרד. הדבר הבא יהיה לגייס פלסטינים שיעשו את הבידוק בשביל היהודים.
יותר משזה מבייש ומבזה אותנו כישראלים ויהודים, זה מפחיד.
מפחיד לגלות שגם פה, בארץ חמדת אבות, מתנפצות להן כל הבקשות להומניות. עם עלה התאנה שנקרא בג״ץ, עדיף לנגב חריצים מסויימים. לכן הרעיון להגיש עתירה, שאיזה גנב עם תעודות יוכל לפאר בה את שמו וכדרך-אגב להזכיר שישנם מספר מועט (עשרות אלפים) של אנשים שסובלים מכך. אבל, חשוב להדגיש, אין ביניהם ״גנבים עם תעודות״. אותו רעיון נשמע רע, גלולת לענה לצחצוח המצפון הקולקטיבי.
אוי, ארץ מביישת יושביה.

מעולם לא התביישתי בהיותי ישראלי! אבל זה נגמר היום:(

איי-פון - ניסוי כלים

במזל טוב נזרק הדרעק-ברי. אמנם מספר בלוגים קבורים עליו, וישוחררו ברגע שיימצא הכבל, עדיין, זה ״ברוך שפתרנו״.
... ואז הגיע האייפון.
שחור. דק. מבריק ומעוצב. אבל מכל התכונות שלו, יש רק אחת שבאמת חשובה לי כרגע: הוא עובד! אחרי מספר חודשים עם עגלה מקרטעת, עובד זה מספק. כמובן, עובד לפי ההגדרות שלי.
טלפון צריך להיות מחובר לפייסבוק, לגוגל+, לדואר. חשוב שיהיה לו חיבור לרשת האלחוטית בבית ובמשרד. לפי שירלי גם חשוב שיהיה ניתן לדבר בו, אבל זו פעולה זניחה.
כל המשימות החשובות בוצעו במידית. החיבור לרשת הסלולרית, לעומת זאת, לקח מספר ימים. מתברר שאין על אוראנג׳ בחוסר-היגיון בסיסי. המכשיר הגיע עם ננו-סים בתוכו. רק צריך אקטיבציה. הגעתי פיזית לנקודת השירות, זה רק מטעמי עצלנות שעשיתי זאת. אחרי לקיחת מספר לא נכון (זה לטכני, לא לכללי) הגעתי לנציגת שירות. בלי להתבלבל, היא שלפה את הסים, והכניסה אחר במקומו, לאחר מכן 5 דקות אקטיבציה.
בסיכום, הטלפון עובד, משהו שאני לא ממש יכול להגיד על אוראנג׳... לפחות אפשר לשגע אותי עם טלפונים, זה אומר מספר אנשים שמחים בעולם.

סיכום יומולדת

פעם בשנה יש יומולדת. לשביט זה לא הזיז, הוא מבחינתו מוכן לשחק תמיד ולרקוד ברגע שיש מוזיקה. אלה, זה כבר סיפור אחר.
במשך שבוע שירלי מנסה להסביר לה, יש יומולדת לאבא. זה עובד, היא הצליחה לשנות את ה"יש יומולדת לסבא" של תחילת החודש ל"יש יומולדת לאבא". הקושי יהיה בהמשך, להסביר שנגמר היומולדת לאבא. אולי נקנה "עציץ יומולדת", עציץ שיש לו יומולדת כשאין לאף-אחד אחר. אלו 2 ציפורים במכה אחת:
גם יהיה לאלה למי לשיר "היום יום הולדת"
וגם לשביט יהיה אדמה לפזר בבית
יומולדת זה זמן מצויין להסתכל אחורה ולעשות חשבונות. כמה פעמים נתתי בעיטה עם האצבע הקטנה של הרגל לרהיטים שונים בבית. כמה פעמים צבטתי לעצמי אצבע ע"י סגירת ארון/דלת עליה. כמה פעמים העפתי ילד כי הלכתי איתו על הרגל - למען האמת, זה טרי מהבוקר, אלה שכחה מי זה אבא שלה ותפסה לי את הרגל בדרך לחדר השינה.
הדבר החשוב ביותר ביומולדת הוא הרמת הכוסית. פעם, כל משקה אלכוהולי (וודקה אינו עונה לדרישה זו - זה לא משקה, זה סתם נוזל מגעיל) היה מספק, אולי היינו דורשים הרבה. היום, לא כל יין יתאים. לרוב, זה לא יתאים, צריך משהו יותר נחמד. אישית אני מעדיף וויסקי טוב (סינגל מאלט, מיושן אבל לא מדי) אבל גם קוניאק או חברים אחרים יעשו את העבודה.
בנקודה הזו שירלי היא מאוד בעייתית. מישהו פעם הכניס לה לראש שבירה מכבי זו בירה טובה. ע"מ להוסיף חטא על פשע גם נתנו לה לטעום גינס חמה בתור בירה. יש דברים שגורמים לך להתגעגע לעונש מוות, אלו הן דוגמאות לכך.
הפיתרון היה פשוט:
ליקר לנו (לשירלי ולי).
מיץ ענבים בכוס אספרסו לאלה - שקראה לזה "קפה" לפני שהיא שפכה חצי כוס על השולחן.
מים לשביט - שלא חשב שצריך להרים כוסית, הוא העדיף לגשת ישירות לעיקר - האוכל.
את השירה אלה ביצעה אחרי ביצוע "פוסט-מורטם" לאוכל. היה בזה גם נקניק כך שזה יכול היה להיות מדוייק, רק שהנקניק התמזג עם הבטן שלה מבפנים בתור פעולת הכנה לאכילה.
לקינוח הוגש מעט כרוב חמוץ בו נלחם שביט בגבורה ואף ניצח. מתברר שקשה לאכול כרוב רק עם 2 שיניים, אבל לא זה מה שישבור את שביט. למען האמת, כשזה נוגע לאוכל, שביט נשבר רק כשהוא לא מוצא את האוכל. הבחור נכנס להתקף בכי שנפתר רק באמצע הביס הראשון ויתחדש אם האוכל ייגמר לפני הרעב.

בצורה לא מפתיעה ליומולדת בחורף יש גם תופעות לוואי. בצורה יותר ברורה, אלה תפסה וירוס. על מנת להוסיף חטא על פשע, זה וירוס מדבק שיכול לקחת 3 שבועות עד שהוא עובר והוא לא גורם לעייפות. התוצאה המיידית - אלה משגעת את אמא שלה.
ההמשך יהיה שהיא תשגע גם אותי, את הסבים ובקיצור כל דבר שאינו קבור 5 מטר באדמה. בנוסף, היא גם דואגת לאח שלה שכן הולך לגן. כמובן, דואגת זה בעירבון מוגבל, אם הוא נוגע בצעצוע אז ה"דאגה" הופכת ל"דאגה לפליק" אותו הוא יחטוף במיידי. מצד שני, גם שביט כבר לאט-לאט מבין את הרעיון, הוא דוחף את אלה ברגעים הפנויים, אולי זה ילך.

לסיכום היומולדת השכבנו שני ילדים במיטות וחרופ גדול על ישראל, לפחות עד להקפצת הבקבוק היומית של שביט.

בחירות בגן הירק

ירוקת הגינה התרכזה במיטב עלעליה לבחירות.
המועמדים - ירוקים.
המטרות - ממטרות.
מכל בכל הכל כלול,
שמחה ששון וגם חברים מהלול.

ראשון - הצנון.
סמוק ובטוח,
צועק על הרוח:
"מה אתה מפריע?
הנך גורם, לי להזיע."
ובעוד הצנון מנסה להלהיב,
צחנה חביבה עולה מהביב.
נאום הבחירות הקולח,
נופל על קהל גונח.

עולה לעזר - הגזר.
כתום כמו אש,
בקלחת בוחש.
גם לו יש משימה,
לעשות סלט מהגינה.
זה לא משנה שממנה הוא חלק,
העיקר זה - לדפוק את הסלק

בעוד נמשכת המהומה - עולה תפוח-האדמה.
שמנמן כמעה, מתקשה ללכת
חתיכת חסה בשקט נרמסת
הוא מדבר גבוהות-גבוהות
ובניו דואגים אותו לגבות
בלי אלימות ובלי עודף מילים
דבר לא יפה - ואותך מכים

אחרי עוד השהייה - עולה עגבניה
באודם לחיים
ומתק שפתיים
מודיעה קיבל עם ועדה
שגם היא חמודה
אז מה אם אין לה נסיון
והיא רק יכולה לישון
גם היא רוצה להתמודד מול כולם ולנצח
או לזרוק בוץ על מי שבראש גונח

הבחירות נמשכו למעלה מחודשיים
הרעש עלה עד לב השמיים
בסוף הגיע אדון גנן
ב-3 דקות טיהר את הגן
ירקות כסלט הגיעו לקערה
ובחוץ הארץ שקטה